הישראלי המצוי, שאינו יודע לבקש סליחה על מעשה בוטה שעשה, גם אינו נוטה לפרגן ולסלוח לזולתו כל אימת שהוא רואה עצמו נפגע ממנו, אף אם הפגיעה עצמה הייתה בשוגג. אין זאת כי אם האגוצנטריות ו"הכבוד העצמי" הם אלה שמונעים ממנו לעשות זאת.
יום הכיפורים נועד אומנם לישראלי שכזה כדי לכפר על כל חטאת, אלא שמי שאכן מוכן לפרגן ולסלוח, מכל הלב, אינו נזקק דווקא ליום הכיפורים. כמי שנמנה עם בית הלל הוא יודע להוכיח את נכונותו הכנה במרוצת כל ימות השנה.
אבל לא הישראלי המצוי, המפורסם בקשיחותו הרבה. אלא שנוסף לצרה שאינו יודע לפרגן ולסלוח לזולתו - הוא גם אינו מסתיר את השמחה לאידו. יצר התחרות החולני פשוט מעביר אותו על דעתו: כאיש עסקים הוא לא ישלים עם פתיחתו של בית-קפה ליד ביתו ויעשה כל מאמץ כדי לפתוח מולו בית-קפה מתחרה; ואם כמו"ל עלה בידי זולתו להוציא עיתון משגשג, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיעלה גם בידיו להוציא עיתון דומה שאמור להתחרות בו; והיה אם דרך כוכבו של פלוני, חזקה על אלמוני שידאג לרמוס אותו ברגל גסה, ובלבד שיצליח להגיע למקומו.
כי הישראלי המצוי לא רק שאינו מפרגן וסולח. הוא גם לא יודה בהצלחת זולתו, פשוט משום שהוא עצמו מחשיב עצמו לטוב יותר. ואולי הגיע הזמן ללמוד משהו מטקס ה"סולחה" המוסלמי, שבו גם מי שעשה מעשה נפשע, בסופו של דבר ייסלח לו והצדדים הנצים ביניהם יתפייסו ברוח טובה.
הגיעה העת שהישראלי המצוי, המר והנמהר, יגלה מעט יותר מתינות וסובלנות כלפי רעהו. בסופו של דבר, ליחסים התקינים שבין אדם לחברו יש גם השלכה ישירה על יחסיו עם המקום. לפחות יום הכיפורים הוא ההזדמנות הנאותה בשבילו להרהר בסוגיה הזו ולהוכיח, הלכה למעשה, שליבו אכן שלם עם הפרגון והסליחה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
