פסיקת הוצאות חריגה ושערורייתית

אדם תבע את המדינה ואת חברת החשמל בגין הליך סרק פלילי שאלו יזמו כנגדו - חברת החשמל כיוזמת והמדינה כפותחת ההליך הפלילי. חרף האהדה שחש השופט למצבו, שכן מדובר באדם בעל קריירה רבת שנים בחברת החשמל אשר נפל קורבן להפללת סרק של עבריין, קבע השופט כי "אין פה עילת תביעה" מבחינה משפטית, שכן חברת החשמל נהגה כדין.

לדברי השופט, חברת החשמל שהיא גוף ציבורי, אשר אמון על משאבי הציבור, חייבת להעביר את הממצאים למשטרה מקום שבו נודע לה על גניבה רחבת היקף. עם זאת, הממצאים הועברו למשטרה על סמך שניים אלו - האחד - עבריין - אשר נאשם בסופו של יום בגניבת הציוד, הפליל את חובב, והשני - חובב סירב להיבדק בפוליגרף.

חברת החשמל לא שתה ליבה לטעם שבגינו סירב חובב להבדק בפוליגרף - אי-אמונו בשיטת בדיקה זו וחששו כי גורלו יחרץ על סמך בדיקה זו אשר ידועה באי-אמינותה. חברת החשמל, לטענת חובב, לא ערכה בדיקת מלאי בכדי לוודא שנגנבו שני תופים אשר גניבתם יוחסה לחובב, ואשר בפועל, לא היו חסרים במלאי. המדינה מצידה הגישה כתב אישום בחלוף חמש שנים, חמש שנים אשר התמשכו כסיוט עבור התובע, חובב, אשר חי כל אותם שנים תחת העננה הכבדה אשר ריחפה מעל לראשו, של פגיעה בשמו הטוב ואיום בהליך פלילי צפוי.

השופט קבע כי די היה בממצאים שהיו בידי חברת החשמל בכדי שעצם מסירת החומר - כמות שהוא - למשטרה, לא תיחשב כרשלנות. השופט קבע כי בהידחה התביעה כנגד חברת החשמל - היות והמדינה נתבעה על-ידי חברת החשמל בהליך של הודעה לצד ג', מש'נופלת' התביעה כלפי חברת החשמל, 'נופלת' גם התביעה כלפי הפרקליטות. בכל מקרה, ציין השופט רפי ארניה, כי חרף העובדה שהמדינה חסינה - בעודה מעמידה לדין - מפני תביעה על עצם הפעלת שיקול הדעת (שכן המדינה צריכה להיות חופשיה להעמיד לדין את מי שהיא רואה לנכון על-פי שיקולים ציבוריים), היא אינה חסינה מפני תביעה על הדרך שבו ניהלה את התביעה, לדוגמה משיכת ההליכים על פני זמן רב מידי תוך גרימת עינוי דין לנאשם בכוח.

במקרה זה קבע השופט ארניה, פרק הזמן בין החקירה לבין ההעמדה לדין נמשך זמן רב מידי - באופן שהיה בו כדי להסב עינוי דין לחובב, ברם, ברגע ש'נפלה' התביעה כנגד חברת החשמל, 'נפלה' גם התביעה כנגד המדינה.

עד כאן טוב ויפה. לא תמיד מה שמקומם ואינו צודק, הוא בהכרח מה שלא חוקי. כאשר חברת החשמל, שהיא חברה ציבורית, מעבירה תלונה כנגד עובד לרשויות, היא עושה זאת בכובעה כחברה ציבורית אשר אמונה על אינטרס הציבור ויתכן ולו הייתה מחפה על 'גנבים' בתוכה, הייתה נחשבת כמי שמשתפת פעולה עם שחיתות ומתנכרת לאינטרס הציבורי. גם יש לקבל את הסיטואציה שבה חרף נקיטת אמצעי זהירות, נחקר אדם אשר בדיעבד מתגלה כחף מפשע, ובכל זאת, אם המשטרה תתבע על כל פעם כזו, היא לא תוכל לחקור חשודים אך ורק מתוך החשש שמא למחרת היום היא תתבע, ובכך פעילותה תשותק.

לעיתים, גם אם מקרהו של פלוני צודק, ושורת הצדק המתקן מחייבת לפצותו, כמו במקרה הנ"ל, שיקולי מדיניות שיפוטית ("צדק מחלק") מובילים להכרעה שלא להשית פיצוי על הנתבעים, פן רשויות תחשושנה מנקיטת הליכים פליליים כנגד מי שסרח, וזאת מאימת תביעות הפיצויים. אבל מדוע נפסקו לחובב הוצאות כל-כך שערורייתיות?

מקריאת פסק הדין ניכר כי זהו מקרה גבולי - הגם שבדיעבד הסתבר כי לא הייתה כל עילה להעמיד את חובב לדין, ועצם הליכי החקירה וההעמדה לדין גרמו לו נזק בל יתואר, וגם אם בזמן אמת עשו הרשויות את המיטב לאור מה שהיה ידוע להן ועל כן אין לחייבם בפיצוי לפי הדין, לפחות יש לנהוג - בעת פסיקת ההוצאות - לפי מידת הצדק, ולא להשית הוצאות שערורייתיות (כפי שהושתו על חובב) כ"עונש" על כך ש"העז" לתבוע. להבדיל מאדם פרטי אשר תביעה נזיקית מכניסה אותו לסד הוצאות בלתי אפשרי, ופסיקת ההוצאות בסופו של יום, אם מסתברר כי התביעה הייתה לשווא, מפצה אותו במידת מה על כל אלו, כאשר עסקינן בחברה ציבורית או ממשלתית או בגוף ציבורי בעל 'כיס עמוק', פסיקת הוצאות, ועוד בשיעור שערורייתי שכזה, אינו אלא בבחינת "ככה יעשה לאיש אשר מעז לתבוע את המדינה או חברה ציבורית".

כעומק הכוח אשר נתון לגוף ציבורי, כעומק הפיקוח אשר צריך להתקיים עליו. גם אם באופן נקודתי הפסיד חובב בתביעתו, בעצם הגשת התביעה הוא עשה שירות לציבור, שכן חשף 'נקודות פגיעות' באופן שבו מנהלת חברת החשמל חקירות כנגד עובדיה, תוך חשיפתם לסיכון (הלא מוצדק בדיעבד) של עמידה לדין פלילי, וכן באופן שבו הפרקליטות מושכת על פני שנים את הליך החקירה, תוך חשיפת הנחקר לפגיעה המתמשכת בשגרת חייו שבעצם האיום בהעמדה לדין פלילי המרחף מעל לראשו. משחשף חובב את אופן התנהלותם של גופים אשר יש להם כוח להשחית - קרי להרוס ולהחריב חייו של אדם על-ידי האיום בהעמדה לדין פלילי - יש לשבחו על כך, ולפטרו מהוצאות, רק משום שהסב את תשומת לב בתי המשפט - אשר אמונים על ביקורת שיפוטית על התנהלות הרשויות - לאופן התנהלותן של אלו האחרונות.

לפני 30 שנה תבע חובב אחר את המדינה - מדובר באדם בשם משה חובב אשר תבע את הפסיכאטר המחוזי אשר הוציא כנגדו צו אשפוז בכפייה מבלי לראותו אפילו. הגם שתביעתו נדחתה בסופו של יום, וזאת משום שהוראות חוק האשפוז הכפוי דאז היו עמומות והפסיכיאטר המחוזי יכול היה לפרשן לפה או לשם, השופטים שיבחו את חובב על עצם הבאת הנושא לדיון, ופסק דינו חשף את ערוות חוק האשפוז הכפוי ששרר דאז, חוק אשר יכול להוביל לאשפוזו של כל אדם כמעט, שכן הפסיכיאטר המחוזי כלל לא נדרש, בחוק בגרסתו דאז, לערוך בדיקה מקדימה טרם הוצאת צו אשפוז. פסק הדין הנדון היווה ציון בדרך בשינוי החוק ועל-סמך הביקורת שנמתחה בו על הקלות הבלתי נסבלת של אשפוז כפוי בישראל, שונה בסופו של יום החוק, וכיום חוק האשפוז הכפוי מכיל הגנות פרוצדורליות רבות יותר מפני אשפוז כפוי, אם כי עדיין לא מספקות (אך זהו נושא למאמר נפרד).

בהיות חברת החשמל חברה ציבורית ובהיות הפרקליטות גוף ציבורי - שניהם בעלי כיס עמוק אשר לא באמת נפגעו בשום צורה מן ההליך, ובשל הצדק אשר עם התובע, וחשיבות חשיפת דרך התנהלות רשויות התביעה, היה צריך לאמר, כפי שבית המשפט עושה במקרים שכאלו, כי "בנסיבות העניין אין צו להוצאות".

פסיקת ההוצאות השערורייתית הזו משדרת מסר לציבור המוחלש בישראל - בעצם, לאו-דווקא לציבור המוחלש, לציבור העובד, למעמד הביניים אשר 75,000 שקלים הינם עשר משכורות במקרה הטוב עבורו, ועשרים משכורות במקרה הרע - שאם המדינה מתעמרת בך, לא כדאי לנסות להגיש כנגדה תביעה, כי אם התביעה תדחה - חרף חשיבותה ותרומתה לשיח הציבורי של ביקורת על עבודת הפרקליטות - תכנס לברוך מסוג אחר - הוצאה לפועל ומנגנון גביה דרקוני אשר ינסה לגבות מן המשכורת הזעומה שלך סכומי עתק.

יש לזכור כי תביעות נזיקין הינן דרך המלך ללבן את התנהלותם של גופים ציבוריים שכן פסק הדין בוחן היטב את התנהלות הגוף: גופים ציבוריים - לו ראו עצם כמשרתי הציבור - היו צריכים לברך על הגשת תביעות מסוג זה אחת ל... וזאת לצורך בדיקה תקופתית של התנהלותם. אך פסיקת ההוצאות הדרקונית משתקת מראש כל ביקורת שיפוטית על עבודת הפרקליטות, כי הנפגעים העיקריים מהעמדות שווא לדין הינם אנשים קשי יום וחסרי אמצעים - ואלו אפילו לא יעזו מעתה להתקומם כנגד העוול שנעשה להם, משום שהם יחששו לאמצעי קיומם, השכר שלהם אשר עשוי להיות מעוקל עקב פסיקת הוצאות שערורייתית.