|
|
לקצוב זמן קצר למו"מ [צילום: AP]
|
|
|
|
|
כמי שכפאו שד נענו ישראל והפלשתינים ללחציו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, והתייצבו למפגש ב"וולדורף אסטוריה". אנו עומדים עתה בפני לחץ אמריקני נוסף לפתוח בהליכי שיחות ומשא-ומתן. שוב יהיה זה הלחץ המופעל ע"י הנשיא, ע"י מזכירת המדינה הילרי קלינטון, וע"י השליח ג'ורג' מיטשל - אשר יכפה על ממשלת ישראל ועל הרשות הפלשתינית להיענות בחיוב.
אינני תולה תקוות רבות בסיכוי להגיע בשיחות אלה להסכם. מאז נחתם הסכם אוסלו לפני 16 שנים, חזרו שני הצדדים וניהלו שוב ושוב משא-ומתן. הזמן שחלף לא קידם את התהליך, להפך. ההתפתחויות מאז - בזירה הישראלית, בזירה הפלשתינית, בזירה האזורית והבינלאומית - רק הוסיפו עוד ועוד משקולות המכבידות על הסיכויים להגיע להסכם. בראייה מציאותית זו, מן הראוי כי נפסיק להשלות עצמנו בחיפוש הידברות ובזריית-חול כאילו הזמן שחולף רק מגדיל את התקווה להידברות ולהבנה. להפך - יש לדעתי אינטרס ישראלי ראשון במעלה לדעת ובהקדם היכן אנו עומדים ולאן אנו פונים מכאן.
שר הביטחון, אהוד ברק, זוכר היטב וללא ספק את המצב שבו עמד לפני תשע שנים, כאשר יזם, כראש הממשלה, את מבחן קמפ-דיוויד. ברק, בצדק רב מבחינתנו, ביקש לעצור את תהליך השלבים (או ה"פעימות") של הסכמי אוסלו, והחליט להעמיד במבחן את הסיכוי להגיע להסכם בילטראלי עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת: "אם נגיע להסכם - ממילא יסוכמו הגבולות וכל שאר הבעיות שבינינו. מאידך - אם אין סיכוי להגיע לפתרון, מה טעם לישראל בנסיגות החד-צדדיות המוכתבות בלוח הזמנים של ההסכם?".
ברוח אותם ימים, ראוי לה לישראל לאמץ גישה דומה. גישה המעמידה למבחן, מחד-גיסא, את הסיכוי להגיע להסכם מדיני עם הפלשתינים, ועושה זאת מתוך גישה חיובית ורצון כן לבקש פיתרון, ומאידך-גיסא - חותרת להגיע לכך בזמן קצוב וקצר, כדי שנפסיק להשלות עצמנו ולבזבז זמן, ובהעדר הסכם נוכל לאמץ מדיניות אסטרטגית חלופית.
בניגוד לעמדתה של ממשלת ישראל היום, מתבקשות שתי החלטות חד-משמעיות, שתי החלטות שהן באינטרס הלאומי שלנו:
הראשונה, לקצוב פרק זמן קצר יחסית למו"מ. 12 חודשים לכל היותר של מו"מ אינטנסיבי, פרק זמן שיאפשר לראש הממשלה לחזור לאמירתו הזכורה היטב של מנחם בגין, לאחר שיחותיו עם הנשיא סאדאת - "הביאס פאצם" - הבאנו שלום! או לחילופין - "ניסינו במלוא הכנות אך לא הצלחנו לגשר על פני הפערים!".
השנייה, במקביל - להקפיא ביזמתנו את כל הבנייה בהתנחלויות במהלך חודשי המו"מ. ויש לנו אינטרס כפול לעשות כן - קודם כל לסלק את המכשול או התירוץ של הצד השני, המפריע לקידום התהליך המדיני. יהא זה צעד המבטא רצון טוב ומחווה לצד השני. אולם קיים גם שיקול מאד מעשי: אם אומנם ניתן יהיה להגיע להסכם, למה להוסיף ולהכביד על עצמנו את תהליך היישום - הן המעשי (השקעה בבנייה חדשה שנידרש לפנותה או להרסה, והגדלת נטל הפיצוי שנידרש להעניק למפונים הנוספים), והן הפסיכולוגי?! שהרי מי שמנהל מו"מ בעת ובעונה אחת עם בנייה בהתנחלויות, כאילו מצהיר בכך את חוסר אמונו בתהליך.
בתום שנים עשר הירחים, בהיעדר הסכם, תהיה ישראל חופשית להחליט ולאמץ כל מדיניות שתימצא לנכון, לרבות בנייה מואצת בהתנחלויות.
