הנשיא אובמה, מנהיג כריזמטי, אדם שמקדיש הרבה מחשבה לפני שהוא פועל במעשים, הוא המיזוג האידיאלי של מדינאי שיש בו מעוף וסובלנות אמריקניים וסבלנות קרובה יותר למזרח, או לאפריקה מכורת מחצית מאבותיו. הוא מחכה להבשלה, אך תוך מאמצים בלתי נלאים להאצתה. ככה הוא נוהג באירן וככה הוא ינהג במזרח התיכון. הוא לא מזנק, לא מתרגש יתר על המידה ולא לוחץ על דוושת הדלק בניוטרל. הוא מה שקרוי בסלנג 'קול', cool, במובן החיובי ביותר. הוא לא "באגס באני".
רובנו מכירים את סדרת ההנפשה (looney tunes) שבה מככב הארנב המפורסם, באגס באני. באחד מהם הוא עורך מרוץ עם סֶסיל הצב. כדרכו, באגס אץ רץ, נופל וקם, מועד ומזנק, נתקל בקוצים ודרדרים ורץ, ומדלג ושְבָע נחת מן הקצב והתעלולים. אלא שכאשר הוא מגיע למטרה, סֶסיל הצב מחכה לו.
הנשיא אובמה אכן עשה תפנית של כמעט 360 מעלות במדיניות החוץ של ארצו. לבה של התפיסה החדשה היא הבלטת ה"גזר" והטמנת "המקל", וסבלנות - הרבה. בשעה שאצל הנשיא בוש זה היה בדיוק להפך. עוצמה, וכזאת, מסמלת מעצמה גדולה, משדרת שקט - speak softly. חולשה - מוצאת ביטוי בתוקפנות ומתיחת שרירים. ככה מדבר נשיא ארה"ב אל אירן וככה הוא מגייס בסבלנות את בעלות בריתו שלו וגם שלא מקרב מחנה זה, בהמתנה והבלגה שהוא מציג להן גבול. לפי הסימנים הראשונים השיטה מתחילה לעבוד.
האירנים יודעים את שם המשחק. ככלות הכל הם המציאו את משחק השאח.
פובליציסט זכאי להעלות מכתביו בעבר, בייחוד כאשר התרחיש או התחזית לא הופרכו. להפך, הם במידה מסוימת מתממשים. אני מפנה תשומת הלב למאמר שכתבתי
בדצמבר 2005 באתר זה תחת הכותרת: אירן - מסגרת התייחסות אחרת. דיפלומטיה עדיפה על איומים כוחניים נגד אירן. אסכם בקצרה את הנקודות שהעליתי לטובת הדיפלומטיה. אירן, מצוידת בפוטנציאל, תוכל, אם תרצה, לייצר נשק גרעיני. אירן היא מעצמה אזורית ונמצאת באזור אסטרטגי רגיש, כאשר בצפון היא גובלת בטורקיה, חברת נאטו, במערב -בעירק, שלחמה נגדה וגרמה להרג רב בקרב תושביה, ובסעודיה והנסיכויות, כולן מתחת לחופת ההגנה האמריקנית. על מדינות הקווקז מגינה רוסיה. ובדרום - פקיסטן והודו בעלות נשק גרעיני. אירן, השיעית המבודדת, מצאה בת ברית בסוריה, ודרכה בתנועת חיזבאללה השיעית בלבנון כדי לאזן את הבידוד שלה.
הגרעין לאירן הוא גם עניין של הצורך בהכרה בה כמעצמה.
הזכרתי שאירן, בעבר פרס, היא אחת המעצמות העתיקות בעולם שנוסדה על-ידי כורש הגדול במחצית המאה ה-6 לפנה"ס. בניגוד לאימפריות ששלטו על ארצות שמעבר לים, ביניהן גם פרס, הבסיס היבשתי, נשאר איתן. אוכלוסיה גדולה, שטח גדול, משאבים שופעים, בראש ובראשונה בעתודת הנפט. היא המדינה השנייה בעתודות הגז, אחרי רוסיה. וכמובן שהיא עשירה במשאבי אנוש. זאת הוכח במלחמה הממושכת עם עירק. מדינות אוטוריטאריות כמו אירן ובריה"מ בשעתה וכיו"ב, יכולות להרשות לעצמן הקזת דם רב ולאורך זמן בשם אידיאולוגיה קנאית.
עוד ציינתי, שלמעשה, אירן אינה זקוקה לכורים גרעיניים. אבל היא זקוקה ל"כוח גרעיני", כמעצמה שיש להתחשב בה. נטייה זאת (שהייתה קיימת בתקופת השאח) גברה לאחר שבשנת 1979 הופל השלטון הפרו מערבי של השאה והשלטון נתפס על-ידי קנאים מוסלמים שיעים בראשות האימאם חומייני. חומייני וממשיכיו לא הצליחו להפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלהם בקרב המדינות המוסלמיות ולכן החלופה היא בין היתר עוצמה גרעינית, בבחינת אל תעיזו לכרסם את ההשפעה שלנו בפנים או לפגוע בנו מבחוץ.
בנסיבות אלה, טענתי כי המרב שניתן לעשות הוא להביא לכך שלפני שהיא תוציא את היכולת מן הכוח אל הפועל, לפני שהיא עוברת את הסף של אל-חזור, יהיה לה כדאי להקפיא את המהלך, כדי שתיהנה מכל העולמות. גם תצטייר כמדינה שנעתרה למשאלה של העולם וגם כמי שבידיה האופציה לחדש את המאמץ הגרעיני. להערכתי, צעד כזה יכול להתאפשר תוך לחץ מאסיבי נבון וסבלני מצד ארה"ב ומדינות אירופה, מבלי שיהיה צורך להכניס לתמונה את מועצת הביטחון לשם הטלת סנקציות על אירן. אירן תוכל לעמוד בסנקציות הן בסיפוק צרכיה הבסיסיים והן בתמיכה ציבורית פנימית. שכן, הטלת סנקציות על אירן תגביר את ההזדהות עם השלטון גם מצד מתנגדיו, ויש כאלה והם לא מעטים.
עם זאת, הוספתי כי באירן ישנם גורמים אופוזיציוניים לא מבוטלים. יש, כמו במקרה הסטודנטים, שהתסיסה יוצאת החוצה ויש שהיא לטנטית, אך היא קיימת. אם נשווה את חופש הביטוי באירן לזה שבערב הסעודית, נמצא שאירן הרבה יותר פתוחה ומה שלא מועבר בתקשורת הפנימית מועבר באינטרנט. בממלכת החושך הימי-ביניימית הזאת ישנן מוקדי אור. ספרה של אזאר נאפיסי "לקרוא את לוליטה בטהרן" (הוצאת ידיעות אחרונות) מראה, גם את האופל ואת שרירות לבו של המשטר החומייניסטי וגם את נקודות האור של קיום תאים והתאגדויות אופוזיציוניות למשטר ולכל מה שהוא מייצג. במוסגר,
הערה עדכנית: הכוחות האנטי אייתולות הוכיחו את קיומם התוסס בבחירות לנשיאות ב-2009, ואחריהן, עד עצם היום הזה. זהו נכס לעולם המערבי אם יידע לנצל אותו בחוכמה, ועד כה בהנהגתו של הנשיא אובמה הוא נהג בתבונה.
באותו מאמר לפני 4 שנים ציינתי, כי מכאן נגזרת המסקנה שרצוי לנהוג באירן באיפוק רב ובמקום ללכת איתה בקרי, לנהוג בה מתינות, אם כי גם בתקיפות סבירה ובמעקב חשדני, ככה שהיא תרגיש גם לא מנודה וגם לא נלחצת, מצב שייאלץ אותה להפגין את המאצ'ואיזם הלאומי שלה. ואם אירן תיפתח, תהיה זאת ראשיתה של מהפכת הנגד. מה שעושה תיירות חוצה גבולות, התקשורת והאינטרנט לא יעשו, לא איומים וגם לא נשק לא קונבנציונלי. הפרת מאזן כוחות ניתן לתקן על-ידי מאזן כוחות אחר והוא הוכח כמאזן מרתיע.
אשר לישראל - אמרתי - במקרה זה היא חייבת להיות ה"צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים". הצגת האיום האירני כמופנה בעיקר כלפי ישראל יש בה שתי טעויות בהסברה. 1) רוח גבית לתעמולה האירנית כלפי הפלשתינים, שהנה האח הגדול מטהרן יהיה מושיעם. 2) אנחנו עושים את מלאכתן של אותן מדינות ערביות ומוסלמיות, שגירעון אירן מהווה איום כלפיהן לא פחות ואולי יותר מאשר כלפי ישראל.
פעם הכל היה נתון לשינוי מלבד היקום. היום מסתבר שגם היקום הולך ומשתנה, וודאי שמה שבתוכו, על הכוכב הקטן שלנו, נתון לשינויים, ואלה חלים עלינו ויחולו בסופו של דבר גם על אירן.
עד כאן אזכורים רטרוספקטיביים. עכשיו במרחק ארבע שנים נסיבות השתנו. בראש ובראשונה בוושינגטון נושבת רוח אחרת... דוגמה לרוח האובמית ניתן למצוא גם הרחק מוושינגטון - באפגניסטן. היא באה לביטוי בגישה החדשה של המפקד העליון של הכוחות האמריקניים בזירה הזאת, הגנרל סטנלי מקריסטל. בכתבה ששודרה ב"רואים עולם" (3.10.2009) ואשר הובאה מתוך התוכנית "60 דקות" של ה-סי בי אס, הבהיר מקאליסטר בראיון מקיף את השקפתו בטיפול בצרור הצרות המקומיות. הוא אומנם בעד תגבור כוחות באפגניסטן, כפי שגם הנשיא הוא בעד צמצום כוחות בפקיסטן ותגבור באפגניסטן.
לפני יומיים הוא חזר והצהיר שאין לו כוונה לצמצם כוחות באפגניסטן. מנהיג עקבי. אשר למפקדו באפגניסטן, הדגש של הגנרל הוא הטיפול באוכלוסיה האזרחית מכיוון שהיא בתחילתו ובסופו של הדבר הבסיס להצלחת הטאליבן או לכשלונו. אין כל ספק שדברים אלה ערבים לאוזנו של המפקד העליון, הלא הנשיא בעצמו. והוא לא ממצמץ.
ומכאן אלינו.
לכך אני מבקש להוסיף כי השינויים הללו יחולו בסופו של דבר גם עלינו. לעתים אני נדהם לראות, לקרוא, להאזין ולצפות בצמרת המדינית שלנו, בתקשורת שלנו, המדווחת והפרשנית, את הבוטות כלפי ממשלים אמריקניים, בשעה שאלה לא נוהגים כרצון הממסד שלנו. אין לי הגדרה אחרת מאשר אמירתו של המשורר האנגלי הידוע מן המאה ה-18 Alexander Pope. במסה שלו "על הביקורת" הוא כתב בין היתר: to thread Fools rush in where angels fear. בתרגום חופשי:
טיפשים דוהרים לתחום שבו המלאכים נמנעים מריחוף. אמירה זאת חוזרת מאז בצורות שונות, בפרוזה, בשירה ואף בסרטים. אצלנו היא טרם קנתה לה אחיזה.
האם בר דעת העלה על דעתו מה יהיה מעמדה של ישראל, גם במצב המיוחל שבו ישכון שלום עם המדינות הערביות, כולל מדינה פלשתינית, ללא המבצר האמריקני מאחורינו. מכאן לא נגזר שעלינו להיות כנועים. ספק אם אמריקה הגדולה רוצה בכך ובוודאי שלא הנשיא אובמה, ידיד אמת של ישראל. אבל מכאן ועד שחצנות ויהירות זועקת, המרחק גדול. אירופה המאוחדת והאיתנה, גם לאחר נפילת הקומוניזם, זקוקה למגן האמריקני. זאת ועוד; בנושאים בעלי אינטרס אמריקני מובהק, אין אופוזיציה לממסד, לא בקונגרס ולא בקרב אחינו היהודים. זאת עובדה מכוננת. ומי שמהווה שופר ליוהרה הממסדית הזאת מבית היוצר של הגאים הלאומיים, הם אנשי תקשורת, מסקרים ופרשנים שלא הימרו על אובמה בבחירות לנשיאות, או שלא רצו בו. כל אימת שנראה להם שהוא מהסס, והוא מהסס הרבה, לפני מעשה, כדרכם של חכמים, הם רואים אותו מועד ומלטפים את הכרס מדושני עונג.
התקשורת שלנו, לא כולה, אבל חלקים ממנה, בנסיבות מסוימות נטפלים לאובמה בצורה ילדותית. זה אמור לגבי פרשנים בכירים, שבחירתו לא הייתה לרוחם, או שדרים בכירים בטלוויזיה. אחד מאלה, כאשר התייחס לבחירה של ריו דה ז'נרו, כמקום שיארח את המשחקים האולימפיים ב-2016, הדגיש כי הנשיא אובמה שבא לז'נבה כדי לתמוך בשיקאגו שהייתה בין התחרות, יצא "מובס". ראשית, אובמה לא היה על המגרש. שנית, ואולי זה ראשית, לשיקאגו מלכתחילה לא היה סיכוי, והשאלה היא מדוע בא לשָם
ברק אובמה. התשובה היא פשוטה מאוד. שיקאגו, עירו, היא שהעלתה אותו למרומים, לסנאטור מטעם המדינה ומשם לנשיאות אמריקה. ברק אובמה לא שוכח זאת. זו הייתה מחווה וזה דיבר אל השיקאגואים בפרט ואל האמריקנים בכלל, שהנשיא שלהם שם את יוקרתו למען שיקאגו האמריקנית. זה לא רק עניין של נימוסים טובים, זה עניין של פרופורציה, וזאת כה חסרה לנו לעתים קרובות.
גאווה לאומית, היא לא רק במקומה, היא חשובה, בהתאם לנסיבות ולמינון. במרכז העניינים שלנו עומדים שני גורמים. אנחנו עצמנו, ותמיכת העולם הנאור ובראשו ארה"ב בנו - כמדינה יהודית. בלי שותפות כזאת אני חרד אפילו להעלות תרחיש מה יהיה. שימו לב: חרף העקשנות של יושב-ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שלא להשתתף בפסגה משולשת, הוא השתתף בה. ככה רצתה וושינגטון. הלעג שלנו לרש - אבו מאזן, הרשמי והתקשורתי - היה מיותר ואווילי. ארה"ב דאגה שבדיוני מועצת הביטחון לא תועלה סוגיית ההאשמות בדוח ועדת גולדסטון על "פשעי מלחמה" בעזה. את המחיר ביוקרה משלם בינתיים יושב-ראש הרשות. המועצה לזכויות אדם דחתה בינתיים את הדיון בנושא, לא מפני שישראל איימה שלא תאפשר מתן זכיון לעוד חברה סלולארית בגדה, אלא וושינגטון הבהירה לבעלות בריתה הערביות שהדבר לא רצוי כעת. הם הורידו את הנושא מסדר היום. אבו מאזן מושמץ על-ידי חמאס וסוריה. אמריקה יכולה לחיות עם זה.
ככה ממשל מדבר עם "גזר" או "בפרחים" ואגב הדיבור בפרחים, כעדיף לדיבור ברובים אם הנסיבות מאפשרות זאת. שחרור 20 אסירות פלשתיניות תמורת קלטת של גלעד שליט - הוא דוגמה כזאת. אם נשקלל את המחיר בעבור הקלטת, נמצא שהערך המוסף הלא מבוטל היה השמחה האמיתית הלא מבוימת של משפחת האסירה שחזרה לעזה. כן, גם שם האימא האבא והמשפחה חרדים לילדיהם ושמחים להתאחד מחדש. ושלא יהיה ספק, משפחות אלה של האסירים, הן קבוצת לחץ בצד הפלשתיני, אבל לחץ מסוג אחר, חבוי, ספוג חרדה פנימית. זאת עזה ולא תל אביב. אבל זה קיטור, והחמאס יודע מה כוחו של קיטור אם לא ישחררו אותו. ככה, גם לטווח הקצר, זה משפר את הדימוי שלנו ולטווח ארוך יותר אנו נצא ללא ספק נשכרים. לא רק גלעד שליט יחזור הביתה אלא גם מאות פלשתינים. אפילו אם ביניהם יהיו כאלה, כמו בעבר, שלא "יחזרו למוטב" - התועלת שלנו חשובה למאזן הכולל.
כדאי לנו ללמוד - בכוח ובפועל - מכל מלמדינו השכלנו. "סֶסיל הצב" הוא אחד מהם, וודאי שגם הנשיא אובמה.