מה שווה נשיא אם הוא לא יכול לסדר ג'וב לאחיו?

"במכרז אליו סומנה מראש מקורבת לראש העיר ללא ניסיון או הכשרה, שלחנו מועמדת משלנו, סא"ל ב(מיל.), בעלת תואר שני וניסיון של שנים בניהול. נחשו מי זכתה... כבר בנאום הניצחון שלו הכריז גפסו (ראש עיריית נצרת עילית), כשהוא פונה אל עמיתיו למפלגה: "אני יודע שרבים מביניכם שואפים כמובן להשתלב בעשייה העירונית... וגם אני רוצה לראות כמה שיותר מכם לצידי. אחרי הכל, שלטון זה לא רק ראש עיר, אלא צוות רחב של אנשים מקורבים אליו... בבחירות האלה נבחרו לא רק ראש עיר והסגנים היקרים שלי, אלא צוות שלם, זה אתם, שלאט לאט יתפוס את השלטון". (מעריב, 5/9/09).

אז ככה נראים מכרזים בעיריית נצרת, אבל למעשה זה נראה ככה בכל עיר כמעט בארץ.

מצד אחד, אין סיבה לפסול מישהו רק בגלל שהוא אחיו של ראש העיר או עבד פעם איתו. וכן, משרות אמון הם דברים שמתבקשים בלא מעט מצבים. ראש העיר הגיע עם תפיסות עולם מסוימות ושאיפות משלו, והצבת אנשי אמון שלו רק יקדמו את המטרות האלו. לא מעט ראשי ערים ושרים הרוצים ליישם את הצהרותיהם, נתקלים באטימות של הדרג הפקידותי שאמור ליישם את הוראותיהם, אך למעשה מנהל בעצמו את המשרד או העיר. פקידי עירייה ומדינה, במהותם מבקשים להשאיר את המצב כמות שהוא. רפורמות וחידושים לא עושים להם טוב, לא פעם בשל העובדה המצערת כי עבור כל נבחר ציבור, רפורמה משמעותה פיטורין.

אבל פקיד גבייה או פקידת עירייה אינם בדיוק אנשים בעמדות של הגשמת שאיפת רעיוניות ואידיאולוגיות, וקידומם על חשבון אחרים היא שחיתות נטו.

היכולת של שר בממשלה להתנהל בשחיתות, גם אם החיים מספקים לנו הוכחות לקיומה, היא עדיין מוגבלת. מבקר המדינה בודק אותו, היועץ המשפטי של המשרד פוקח עליו עין, התקשורת שואלת שאלות. ברשויות המקומיות אין כמעט דבר מכל אלו. המבקר לא יכול להגיע לכל חור, היועץ המשפטי מיישר קו עם מי שמעסיק אותו, והעיתונות המקומית ברובה הגדול מתפרנסת מהעירייה. יש מועמד שיודע בדיוק מי תומך בו ומי לא. מי שלא - נכנס לרשימה השחורה, ומי שתומך זוכה פלאים למנעמי השלטון.

במקומות קטנים כידוע הכל הופך להיות אישי. ההיבחרות היא בזכות כוחות חמולתיים גדולים של ארחי פרחי שיודעים לפתוח פה, ויודעים לרוץ טוב פעם בחמש שנים בשביל חמש שנים של ישיבה. הם יעשו את מה שאזרח מן היישוב לא יעשה. תליית שלטים, הפגנת כוח וכוחנות וצעקות עבור המועמד שלהם. המועמד לעיתים ניהנה מזה מבלי לדעת שאין דבר כזה בחינם. על הכל צריך לשלם. אם בג'ובים ואם בהפשרת שטחי בנייה, עסקים, או מכרזי הספקה לעירייה. יום אחרי הבחירות, הטלפון הישיר אליו שפורסם לפני הבחירות נחסם המספר החדש עובר רק למי שצריך.

גם לעירייה בגרעון מתברר, יש אין ספור אפשרויות לחלק מטעמים למקורבים. תופעה של מקבלי שכר מבלי שנראו אפילו יום אחד במקום העבודה והטבות שונות ומשונות הם דבר שבשגרה.

ממקור ראשון שישב עימי, אני רוצה לספר איך התנהל מכרז בעיר דרומית לא רחוקה מאיתנו בעקבות פרסום באותה עיר לתפקיד בתחום הנוער במתנ"ס מקומי, פנה ידידי שהוא בעל השכלה אקדמית, לשיחה עם מנהל המתנ"ס שהבהיר לו כי היא רואה בו מועמד ראוי, אך באותה נשימה הסביר, כי עליו לעבור ועדה של נבחרי ציבור שיאשרו אותו.

נכנס זה לוועדה ומייד הוטחו בו שאלות קשות. אחת מחברות הוועדה הטיחה, כי אין אפשרות אמיתית להתמודד עם בעיות הנוער ויצאה מהחדר מבלי להמתין לתשובה. השני, שלא מזמן עבד באותו מתנ"ס וידע להמר על הסוס הנכון, ומצא עצמו בעל שררה, שאל את שאלת השאלות: "איך בדיוק אתה מתמודד לתפקיד בתחום הנוער כשהתואר שלך הוא לא בתחום זה?".

הוא עצמו בתפקידו הקודם, שנחשב בעיני עצמו לפחות, כעובד מקצועי למרות דרישת התפקיד לתואר אקדמי כלשהו - מה שלא היה לו, דווקא הוא שהחליט לשאול שאלה כזו.

מבטו העגמומי של מנהל המתנ"ס הבהיר לידיד, כי אין מה להוסיף. לתפקיד נבחר למרבה הפלא מישהו ללא תואר אקדמי כלל, למרות שדרישות הסף חייבו זאת, ומנהל המתנ"ס עצמו סיים תפקידו לאחר זמן קצר כיוון שלא יישר קו עם ראש העיר.

כותב השופט חיים כהן ז"ל: עומדים אנו ומצווים מקדמת דנא לעשות את הטוב והישר, להיות נקיים וללכת בדרך טובים ובאורחות צדיקים, ולשמור על מחנינו שיהא טהור מן הטומאה ומן הכיעור".