המקרה של
טייטל הוא חוליה נוספת בשרשרת תגובות אלימות של יהודים כנגד איומים פיסיים ואחרים על יהודים בישראל או על ערכים יהודיים וציוניים. איומים שבחלקם היו ריאליים ובחלקם נתפסו ככאלה, לרוב במידה כזו או אחרת של צדק. כאלה היו המקרים של גולדשטיין, זאדה, עמיר, המחתרת היהודית, עמי פופר ואחרים לפני טייטל. טייטל בחר שיטת פעולה, שבה ניסה להפיק לקחים ממקרים קודמים. בעבר, אצל מי שפעלו בגפם, הייתה הפעולה לרוב חד-פעמית, גלויה ומתריסה. אצל אחרים היו אלו התארגנויות מעוטות-משתתפים וסמויות. טייטל, ככל הנראה בגלל עברו, בחר בגישה משולבת - אינדיבידואלית ונסתרת. מכאן גם הצלחתו במשך זמן רב. אילו הכיר טוב יותר את החברה הישראלית ואת המנטאליות שלה, ייתכן שגם הפעם היה מצליח לחמוק.
אולם, מוקד תשומת הלב אינו צריך להיות בעצם העובדה הטכנית שטייטל עבר על החוק וביצע פשע (שכן שכשלעצמו אין בכך חידוש), אלא בשאלות מדוע פעל כך? מה משותף לו ולמפגעי-טרור יהודים אחרים? ומה עלינו ללמוד מן העובדה שמספר המקרים מסוג זה הולך ועולה ומצטבר?
בהערכה ראשונית בולטות מספר נקודות ראויות לציון:
א. האיש נולד וגדל בארה"ב. את המנטאליות האזרחית שלו קיבל ועיצב בעיקר שם. נראה שתודעת זכות ההגנה העצמית מפותחת בארה"ב, במיוחד בחוגים מסוימים, הרבה יותר מאשר במקומותינו.
ב. מרבית אזרחי ישראל הוותיקים אמונים על מדינת-לאום שלשואה מקום מכובד בתודעה הקולקטיבית שלה, וביסוד עולם המושגים שלה והתנהלותה הביטחונית, עומדות מניעת שואה נוספת, אחריות הדדית, חובת ההגנה על האזרחים, וצייתנות ופסיביות אזרחית, המקבלות כמובנת מאליה את אחריות המדינה להגן על הפרט.
ג. בהתנהלות המדינה בדור האחרון, אנו עדים לשינויים מרחיקי לכת באופן שבו תופס השלטון המרכזי את אחריותו כלפי ביטחון האזרחים, בין אם האיום בא ממקורות-חוץ ובין אם ממקורות-פנים. משום כך אנו מוצאים לאחרונה את פרשת שי דרומי המסמנת התפכחות אזרחית אקטיבית מאשליות בשאלת ההגנה העצמית מול איומים מבפנים, ואת המקרה של טייטל, כחוליה בשרשרת של תגובות "פרטיות" מול איומי טרור, או איומים מבחוץ. מול איומים מבחוץ, נתפסים ישראלים המשתפים פעולה עם האחראים להם, עם יוזמיהם או עם שותפיהם לדעה ולמעשה, כחלק מהאיום (זה להערכתי המקרה של שטרנהל, למשל).
ד. מעניין החתך הדמוגרפי של המעורבים באירועים הנ"ל. למשל, חלקם המספרי של יוצאי ארה"ב שעלו לישראל בין כלל המפגעים היהודיים - אינדיבידואלים או קבוצתיים. מעניין יהיה להשוות את מספרם בין המפגעים לחלקם היחסי בכלל האוכלוסיה, ואת תפיסותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות לאלה של כלל אוכלוסיית ישראל. אנו מוצאים בתוך אוכלוסיית המפגעים האחראים לטרור נגד טרור ישראלים ילידי הארץ, אבל כמעט איננו מוצאים, ככל שעולה מן העיתונות, עולים מרוסיה ומחבר המדינות, למרות שאידיאולוגיות הימין חזקות בקרבם יותר מאידיאולוגיות השמאל; מדוע? כמעט שאיננו מוצאים ביניהם עולים ממדינות מערב אירופה, בעוד שאנו מוצאים לא מעטים כאלה בין מחבלים וסייעני מחבלים שבאו לישראל בכדי לפגע או לסייע לאויביה של ישראל בפיגועי טרור נגד יהודים; האם זהו מקרה בלבד, או שיש היגיון ב"שיגעון" הזה?!
מבלי שערכתי את ה"מחקר המדעי" המתבקש משאלות אלה ואחרות ומנתונים כביכול אלה, אני מעיז להעריך שהתמונה אותה ניסיתי לשרטט לעיל בקווים גסים מאוד, אינה מקרית. שהתופעות המסתמנות הן אכן תופעות, וכי ההסברים מעוגנים היטב בשיקולים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ופוליטיים, כשהמקור היסודי ביותר לתופעה עצמה, הוא הפסיביזם הבלתי-נסבל שבה מתנהלת מדינת ישראל כארגון פוליטי, אל מול האיומים הנשקפים לאזרחיה מאז תחילת שנות ה-90' של המאה ה-20.
אני מעיז להציע הערכה נוספת, שמוקדה הוא שאם ישראל לא תשנס מותניים ותקבל על עצמה מחדש את האחריות המלאה והכוללת לביטחון החוץ והפנים של האזרחים, התופעות של "הגנה עצמית פעילה" שראינו אצל דרומי ואצל טייטל וקודמיו, תלכנה ותגברנה.
ואזהרה נוספת: איומי הפנים, שמקורם בעולם התחתון, אינם נובעים מסיבות אתניות, מדיניות או דתיות, דהיינו ממניעים בעלי מרכיב אמוציונאלי חריף, אלא מאינטרסים כלכליים. איומי הטרור, בין אם הם באים מבחוץ ובין אם הם מבאים מכיוון המיעוט הערבי בישראל - נובעים כולם ממקורות שלהם מרכיב אמוציונאלי חריף. לכן, התגובה שיעוררו כאשר תבשיל התודעה הציבורית היהודית לכלל הכרה ש"אין על מי לסמוך" במוסדות המדינה, תהיה מקיפה וחריפה הרבה יותר מאשר אל מול חוסר הביטחון הפלילי. במילים אחרות, פשיעה (בפנים) ואיומי טרור על בסיס פוליטי (מבחוץ או מבפנים), חייבים להיות מטופלים על-ידי מוסדות המדינה במהירות וביד קשה, בטרם יאבד אמון הציבור ברצונה או ביכולתה של המדינה להגן עליו. תירוצים לא יועילו כאן, וסיסמאות לא ישנו את המציאות. כאשר יהיה מדובר בהגנה עצמית, יתרחש אחד משני דברים: יהיו מי שייקחו את החוק לידיים (בגלוי או באופן סמוי) ויהיו מי שיעדיפו לברוח... שתי ההתפתחויות מסכנות את שלמות המדינה ואת הישרדותה.
