השר אלי יש נואם. לאן פני ישראל מחר?

להלן סיפור זרים מההיסטוריה, והפעם בתפקיד הזרים יהודי מזרח אירופה בברלין של 1918.

לבושי הקפוטה השחורה והארוכה: הזרים של ברלין בגרמניה של 1918

1918. האנטישמיות הרימה את ראשה עם תום מלחמת העולם הראשונה. יהודי מזרח אירופה התחילו לזרום לתוך גרמניה מיד כאשר המלחמה הסתיימה. מה שהניעם מערבה היו הפוגרומים והרדיפות שהתעצמו עם הכאוס של המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים. אקסודוס זה סייע בגידול האוכלוסיה היהודית של ברלין ביותר ממאה אלף איש עד 1925.

ה- Ostjuden כפי שנהגו לכנותם, או פשוט יהודי מזרח אירופה, לפתע יצרו נוכחות זרה בבירה הגרמנית. הם היו מוקד למשיכה ומטרה למתקפות. הם התיישבו בשכונות המגורים העניות, הצפופות של החלק המזרחי של ברלין. ככל שקהילתם גדלה הם הוקעו על-ידי תושבי ברלין ועל-ידי גורמים אנטישמיים כגרים בשכונה מסריחה, שרחובותיה חשוכים וקלאוסטרופוביים. הם נהגו ללבוש קפוטה שחורה וארוכה והם תוארו כזרים.

תיאור דמגוגי מזעזע דומה לזה בדיוק של יהודי מזרח אירופה עמד להופיע אצל היטלר. האנטישמיות תמיד הייתה בגרמניה אבל עכשיו בהדרגה אחרי מלחמת העולם הראשונה היא נהפכה לתנועה פוליטית שסחפה עיר אחרי כפר. האנטישמיות כבר לא רק נותרה מעין דרוויניזם חברתי מטורף שנטפל לזרים בטוענה של הכלאה עם איזה זן טהור. עתה עם התמוטטות הכוח הצבאי הגרמני, ניתן היה להדביק ליהודי תווית של פשעים מדויקים. היהודים הואשמו בכך שהם בוגדים כנגד הפטריוטים הגרמנים. המטרה של האנטישמי הרבנשיסט הייתה כמובן מדינת הוייאמר שנתפשה כשלטת על-ידי היהודים - הוא-הוא היה הסיבה מדוע גרמניה הפסידה במלחמה הכואבת.

כדאי לזכור בהקשר זה את התרמית הגדולה של 1918. את המלחמה בהפסקת האש שסיימו הסוציאל דמוקרטים, למרות שגרמניה הפסידה במלחמה לפני שהקייזר וילהלם נפל, עדיין לא גילו לעם אודות התבוסה. זאת כדי לגרום לעם לחשוב שאת התבוסה הובילו הסוציאל דמוקרטים ולא הרבנשיסטים הלאומנים המיליטריסטים, יותר נכון הצבא שמייצג את דעותיהם, שנחל תבוסה במלחמה כמה חודשים קודם לכן - כפי שזה היה למעשה... כפי שהיטלר אמר זאת ב-1918, "המהפכה היהודית של 1918 בוצעה על-ידי קבוצה נחושה קטנה שהיה צריך להלחם בה ובסופו של דבר להפילה".

בין 1919 ל-1920 מה שהגרמנים כינו ה-Ostjuden יכלו להיעצר כמעט בלי סיבה. מספיק שיהודי כזה יהיה מחוסר עבודה וזו כבר הייתה עילה להחזיקו במחנה. גם חשדות לגבי מעשים חתרניים או כוונות כאלה, או אי יכולת לשלם מיסים, או כל דבר אחר ששוטר יכל לחלום עליו. ברגע שהוא נכלא היהודי הזה היה לגמרי קורבן, לא מסוגל באמצעות שום פעולה או ערעור רשמי לשנות את מהלך האירועים.

הלאה עצמית - ניסיון סרק להתבולל

עתה מגיעים לחלק היותר מזעזע בסיפור של היהודים ואולי ניתן לכנותו כסוג של הלקאה עצמית. ב-1921 הוקם האיגוד החדש של היהודים הגרמניים הלאומיים שנועד להלחם ב"כל הכוחות ביהדות הגרמנית שחיפשו לחזק זהות יהודית לא גרמנית". בפגישתה הציבורית הראשונה של ההתארגנות הזו, הדובר הראשי "הדגיש את ההבדלים היסודיים בין היהודים המזרחיים... ליהודים המערביים המתבוללים". בהינתן הבדלים כאלה, הדובר אמר ש"כגרמני...[הוא]...יעדיף כללי הגירה נוקשים יותר", ואפילו גרוע מזה.

היו היה פרופסור גרמני-יהודי שאמר אחרי עליית הנאצים לשלטון, כאשר התחילו ברדיפה רשמית אחר היהודים, "לא ניתן להאשים את היטלר בשל השקפותיו אודות היהודים". ומדוע? היטלר היה אוסטרי, וחשיפה לאוסף המגוון של האימפריה האוסטרו-הונגרית של Ostjuden באופן טבעי נוטה להעלות בחילה ובוז. עניין זה היה פשוט, אמר הפרופסור. "אילו הוא היה מכיר את היהודים הגרמנים היטב, הוא אף פעם לא היה רוכש דעה עלובה כזו עלינו". משהכיר את יהודי מזרח אירופה... אין פלא, חשב הפרופסור היהודי גרמני.

טיפשות זחוחה כזו הייתה יוצאת דופן ולא התמונה והדעה האוניברסאלית של הקהילה היהודית בברלין. אולם היא משקפת את השפלות וההתרפסות של היהודים המתבוללים. והיא מזעזעת ביותר.

הכיוון: פלשתינה

באותה תקופה אלברט אינשטיין התגורר בברלין. אינשטיין היה ידוע כהומניסט גדול והוא הציע פתרון ליהודי מזרח אירופה: הוא הציע לישב את יהודי מזרח אירופה של ברלין בפלשתינה. אינשטיין כמובן חש מחויבות פוליטית לפליטים היהודים ממזרח אירופה בגרמניה וטען נגד העברתם למחנות. הוא חש קרבת דם, קשר של זהות, למרות שדתם נותרה זרה לו - לפחות בצורתה הגלויה המסורתית. כאשר הוא בקר בפלשתינה ב-1923 והוא ראה יהודים מתפללים בכותל, הוא חש מעין ריחוק לאלה ה"קודרים בני השבט שלי". הם "התפללו בקול רם, פניהם פנו לקיר, גופם התנודד קדימה ואחורה". הוא חשב זאת ל"מראה פתטי של האיש בעל העבר אבל ללא עתיד". אינשטיין ראה בדתיות כמשהו טיפשי וכאמונה טפלה. ולמרות זאת, אינשטיין הבין שמבית אצלו בברלין האנטישמיות היא בעלייה, היא הייתה כמו מחלה מדבקת והתחילה להיות מאוד אלימה. והיהודים המזרח אירופאים אשר היו בברלין נהפכו למטרה הברורה להתעללויות הגרועות ביותר. ומזה אינשטיין היה מודאג. הוא לא סבל את זה בשקט. בהתחלה הוא הוקיע את התוכנית שהוכרזה ב-1919 לגרש את יהודי מזרח אירופה.

ב-1917 הצהרת בלפור קראה ליצירת מולדת ליהודים בפלשתינה, כאשר היא לראשונה נותנת לגיטימיות לאמביציות הלאומיות של התנועה הציונית.

ב-1921 אינשטיין התקשר בצורה ציבורית עם הציונים ומנהיגם, הכימאי האנגלי ד"ר חיים ויצמן, תוך שהוא מצהיר על תמיכתו ביצירת מדינת יהודים עצמאית. "הסתה נגד פליטים אומללים אלה", הוא אמר, "שזה עתה בדיוק הצילו את עצמם מהתופת של אירופה המזרחית"..."הפכה לנשק פוליטי אפקטיבי, שמנוצל בהצלחה על-ידי כל דמגוג". ההתנפלות על יהודים אלה "עוררה בי את הרגש הלאומי היהודי", שהובילני "לדרוש את השימור של הלאומיות היהודית".

את המילים האלה אמר אינשטיין האינטרנציונליסט, שסלד מלאומיות באשר היא, מחשש ללאומנות. הוא היה צריך להתגבר על הסתירה בין הרגש הלאומי לנטייתו המושרשת לאינטרנציונליזם. ההסבר שלו מאותו הזמן ניתן בדמות סיפור: "אני נגד לאומיות אבל אוהד את הציונות... כאשר לאדם יש שתי ידיים והוא תמיד אומר יש לי יד ימנית, אז הוא שוביניסט. כאשר היד הימנית נעדרת, בכל אופן, עליו לעשות כל שבכוחו כדי לפצות על הגפה החסרה. לכן, אני כבן אדם, מתנגד ללאומנות, אבל כיהודי אני תומך... במאמצים היהודים-לאומיים של הציונים".

וכך אינשטיין היה מוכן לדבר בשפת הלאומיות. וזה הראה עד כמה הוא חשב שהנסיבות בגרמניה באותם ימים של תחילת 1920 נהפכו מאיימות על היהודים (בייחוד המזרח אירופאים).

בסופו של דבר - וזה גם יתברר אחר כך, הציונות חיפשה בדיוק את מה שאינשטיין תעב בגרמניה: היא קבעה את הצורך ליצור או לקבל שלטון עבור קבוצה אחת שהיא מוגדרת בצורה אתנית. היא הוקירה את מוסדות המדינה, עם כל הזכויות והפריבילגיות שאינשטיין לעג להן, כאשר הם נקבעו על-ידי הקולגות הגרמנים. אינשטיין ידע זאת והוא חרק שיניים בינתיים - אם כי מהר מאוד הוא יתנגד לציונות. עדיין כאשר הנאצים יהיו בשלטון ב-1938 הוא יביע בצער שמה שהוא מכנה "קרובינו השבטיים" עשויים להזדקק למדינה. "מודעותי לטבע היסודי של היהדות מתנגד לרעיון של מדינה יהודית בעלת גבולות, צבא, ומידה של כוח חולין", הוא אמר בנאום בפני קהל ציוני בניו-יורק. "אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תעבור - בייחוד מהתפתחות הלאומיות הצרה בתוך מעמדנו".

ב-30 לדצמבר, 1919 אינשטיין כתב ל-Berliner Tageblatt "בין קולות הציבור הגרמני שומעים בצורה הולכת וגוברת דרישות למידות משפטיות כנגד יהודי מזרח אירופה. טוענים שישנם 70,000 רוסים, כלומר יהודים מזרח אירופאים, בברלין לבד. ויהודים מזרח אירופאים אלה נחשדים כספסרים, סוחרי שוק שחור, בולשביקים, או גורמים שהם מתנגדים לעבודה. כל הטיעונים האלה קוראים לאמצעים המקיפים ביותר, כלומר, קיבוצם של כל המהגרים למחנות ריכוז או גירושם".

אינשטיין זועזע ממצבם של יהודים אלה והוא כותב: יהודים מזרח אירופאים במיוחד מעלים את החשד שהשיפוט השליו ממוסך באינסטינקטים אנטישמיים חזקים, ובאותו הזמן נבחרת שיטה מסוימת להשפעה על הלך הרוח של האנשים, שמסיטה מהבעיות האמיתיות ומהסיבות האמיתיות של האסון הכללי".

אינשטיין זועזע מכך ששום גורם רשמי מטעם השלטונות לא חשף את "חוסר התוקף" של האשמות כנגד יהודי מזרח אירופה אשר מצויים בברלין. בנוסף, הוא טען שאין 70,000 יהודים מזרח אירופאים בברלין. יש אולי 15,000 יהודים שהיגרו מהמזרח מאז חתימת חוזה השלום, בעוד שהרוב המכריע של היהודים בברלין הוא ממוצע גרמני, אמר אינשטיין. ולבסוף מגיע משפט המחץ של אינשטיין: "כמעט ללא יוצא מהכלל הם [יהודי מזרח אירופה] אולצו להימלט מהתנאים הזוועתיים בפולין ולחפש מקלט כאן עד אשר תינתן להם ההזדמנות להגר למקום אחר. הבה נקווה שמרביתם ימצאו מולדת כבנים חופשיים של העם היהודי בפלשתינה היהודית המוקמת החדשה".

ואינשטיין המשיך לכעוס על כי "המצפון הציבורי הוא כל כך מעומעם לעבר תחנונים לאנושיות שהוא אפילו לא מרגיש יותר את חוסר הצדק האיום שמתבוננים בו כאן". והוא מסיים את מאמרו באומרו ש"החלמתה של גרמניה לא יכולה להיות מושגת תוך שימוש בכוח כנגד חלק קטן וחסר ישע באוכלוסיה", חלק קטן מאוד וחסר ישע של זרים דאז, לבושי קפוטה שחורה וארוכה, שנקראו יהודי מזרח אירופה, ה- Ostjuden.