מרוב דיבורים על פיצולו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הולך לאיבוד החלק החשוב באמת ביוזמתו של
יעקב נאמן. עמום ככל שיהיה, נראה ששר המשפטים מתכוון להביא לכך שהמלצותיהם של היועצים המשפטיים - הן זו של הממשלה והן אלו של המשרדים השונים - לא יהיו מחייבות וניתן יהיה להציג מולן חוות דעת מנוגדות.
המצב היום הוא דיקטטורה של המשפטנים. בתי המשפט, אשר באופן טבעי מתייצבים לצד היועצים המשפטיים, קבעו שחוות דעותיהם מחייבות את הממשלה ושלוחותיה. הבנתם? חוות דעת ביטחונית של הרמטכ"ל אינה מחייבת, ומותר ואף רצוי (גם לפי ועדת אגרנט וגם לפי ועדת וינוגרד) לשמוע דעות אחרות ולבחור ביניהן. חוות דעת כלכלית של נגיד בנק ישראל אינה מחייבת, ובדרך כלל הממשלה שומעת מולו את שר האוצר ובכירי משרדו. אבל כאשר היועץ המשפטי אומר משהו - כולם חייבים לעבור לדום.
מישהו כאן איבד את הצפון. שימו לב לתואר: היועץ המשפטי לממשלה. יועץ - כמו-כן הוא: מייעץ. עליו להביע את דעתו המקצועית, כך שהיא תובא בחשבון בעת קבלת ההחלטות. אבל זהו. עצה - שהיא חלק ממכלול השיקולים. היא יכולה להיות חשובה מאוד, בעלת משקל מכריע - אבל היא לא יכולה לעמוד בפני עצמה ובוודאי שלא יכולה להכתיב את המדיניות.
ומה אם היועץ המשפטי לממשלה טועה? ומה אם הנושא אינו בתחום מומחיותו והוא נסמך על עובדים זוטרים בלשכתו? ומה אם - שומו שמים - יש לו שיקולים שאינם ממין העניין, כפי שעשויים להיות לכל בן אדם? בפועל, אין שום אפשרות לסתור את דעתו, אין שום אפשרות לחלוק עליו, אין שום אפשרות לערער עליו. נכון, אפשר לפנות לבית המשפט, אך בדרך כלל היועץ יקבל גיבוי. ראשית, משום שכפי שאמרנו - כולם מאותו הכפר. שנית, משום שבית המשפט יבחן את תהליך קבלת ההחלטה ולא את תוכנה, ואם לא נפלה טעות מהותית - הוא לא יתערב (וכך גם ראוי).
מה אומר יעקב נאמן? לא יותר מדי, כי ההצעה שלו קצת עמומה בנקודה הזו, אבל מפרסומים קודמים נראה, שכוונתו היא שהממשלה ויחידותיה יוכלו לבקש חוות דעת נוספת. זהו כמובן פתח לחוות דעת מוזמנות ומוטות משיקולים פוליטיים ואישיים, ואת זה חובה למנוע. מצד שני, גם המצב הנוכחי פסול בהחלט. אז כמו תמיד, אלוקים נמצא בפרטים ודרכם אפשר להגיע לשביל הזהב.
הנכון יהיה מתן אפשרות לבקש חוות דעת נוספת, אך רק מתוך מאגר משפטנים שיוכן מראש (כמו מאגרי עורכי הדין ורואי החשבון העומדים כיום לרשות הממשלה למשימות שונות). את המאגר יכין הדרג המקצועי במשרד המשפטים, באישור ועדה ציבורית בראשותו של שופט עליון בדימוס. ייתכן שיהיה קצת קשה לאייש אותה, כי ברור שחברי הוועדה לא יוכלו להיות חלק ממאגר המשפטנים, אבל בין 40-ומשהו אלף עורכי הדין בישראל, ניתן יהיה למצוא מי שאין להם ניגודי עניינים. המאגר יורכב לפי תחומי התמחות ואינו צריך להיות גדול מדי; דומה ש-20-30 משפטנים מובילים יכולים לתת מענה לרוב הבעיות.
הקושי העיקרי יהיה במקרה בו חוות הדעת של היועץ המשפטי החיצוני תעמוד בסתירה לזו של היועץ המשפטי הפנימי. כאן האחריות תהיה של השר. השר הוא איש פוליטי, אך הוא יידע שבית המשפט יוכל לפסול את פעולתו אם יגיע למסקנה שחוות הדעת עליה הסתמך, הייתה שגויה. וזהו עוד שינוי משמעותי: במקרה הצורך, יבחן בית המשפט לא רק את תהליך הכנת חוות הדעת, אלא גם את סבירותה ונכונותה מבחינה עובדתית ומשפטית. מובן שהדבר יצטרך להיעשות במהירות, כדי שלא לעכב את פעילות הממשלה; המקום הנכון לבירור סוגיות אלו הוא בתי המשפט המינהליים, והם יצטרכו לתת להן עדיפות.
ועצה אחת ליעקב נאמן: אם תצטרך לבחור בין פיצול התפקיד לבין ביטול הבלעדיות של חוות הדעת, לך על ביטול הבלעדיות. אין ספק שהפיצול חשוב מאוד, יוסיף למאבק בפשיעה ובשחיתות ויהיה נכון מבחינה ציבורית וביצועית. אך ביטול הבלעדיות חשוב עוד יותר, משום שהוא יחזיר את הכוח לידי מי שאמורים להחזיק בו במדינה דמוקרטית: נבחרי הציבור, ולא פקידיהם.
