שתי הערות על המצב

1. ישראל נתפסה שוב עם המכנסיים למטה

פעם אחר פעם, כריטואל קבוע וידוע מראש, ישראל מוצאת את עצמה מגיבה לאירועים מתוך עמדת נחיתות. הפעם, ישראל הופתעה מההודעה של אבו מאזן שאין בכוונתו להתמודד פעם נוספת על תפקיד נשיא הרשות הפלשתינית. למען הצדק וההגינות, יש לקבוע שהרשות הפלשתינית היא ישות שעל הנייר ולא יותר מכך. יחד עם זאת, היה נדמה לרבים שניתן יהיה "לעשות עסקים" עם אבו מאזן, הגם שהיה ברור לכל מי שרצה להביט על המציאות בעיניים פקוחות, שאבו מאזן לא יהיה מוכן לוותר על ה"ליבה" של הסכסוך: ירושלים וזכות השיבה. היו שהשתעשעו במחשבה שניתן יהיה למשוך אותו באף זמן רב ככל האפשר והכול יישאר על-כנו. והנה, כל אלה התבדו.

הודעתו של אבו מאזן איננה מקרית. יש בישראל המתיימרים לחזות כל מהלך, אף על-פי שתחזיותיהם נתבררו פעמים רבות כבלתי מציאותיות לחלוטין. קיים חשש שגם הפעם, האמרות מסוג "תרגיל" או "יחסי ציבור", לא תתממשנה. הסיבות לכך רבות ומגוונות.

ראשית , אבו מאזן לא הצליח להתגבר על הבעיה מספר אחת שלו, והיא חמאס. כל יום שעובר מבלי שאבו מאזן מסוגל להראות הישגים ממשים, הוא פרס לחמאס. אין ליו"ר הרשות הפלשתינית כל אפשרות להתגבר על עליונות חמאס, לא רק בעזה, אלא גם בתחומי הרשות הפלשתינית. נוכחותה של ישראל בצורה מאסיבית היא המונעת עליית החמאס גם בגדה המערבית. אבו מאזן יודע זאת היטב. גם חבריו הקרובים יודעים זאת אך משתעשעים במחשבה שאולי הישועה תבוא מבחוץ. אין סיכוי לכך אלא אם כן יבוצע תרגיל מדיני שישאיר את ישראל עם פה פעור: הכרה דה - יורה במדינה הפלשתינית בגבולות 67, כולל מזרח ירושלים . מבחינתה של ישראל, מהלך מסוג זה הוא הרה אסון. מדינות העולם יכירו במדינה הפלשתינית, כולל ארה"ב. מי שסבור שדברים אלה מופרכים , מתבקש להתבונן בהיסטוריה הלא כל - כך רחוקה. בעיני האמריקנים, מאז ועד היום, המחויבות לביטחונה של ישראל היא טוטאלית, רק בגבולות 67 המוכרים על-ידי ארה"ב, ולא יותר מכך. אם תגיע הצעה לאו"מ כדי שזה ידון בהכרזתה של מדינה פלשתינית, אין לצפות אלא לאישור ברוב עצום.
הפלשתינים הבינו זאת, העולם הבין זאת ומוכן, ורק בישראל עדיין מתמהמהים ומחפשים פתרונות בלתי ריאליים. ללא יוזמה ישראלית אגרסיבית שתהפוך את המציאות על פיה, אין סיכוי לעצור את הסחף.

2. למנות בורר בין מזוז לנאמן

פרשת נאמן - לדור - מזור היא כל - כך מביכה עד כדי בושה. החשדנות בין המחנות השונים בישראל היא כל כך גדולה עד כדי שלא ניתן, בשום פנים ואופן, לקיים דיון תרבותי ומהותי בנושאים היורדים עד נפשה של המדינה.

הממסד המשפטי, ברובו המכריע, איננו מסוגל לשמוע על שינוי מבלי שהוא בא מתוכו. כל המציע ההצעה הופך להיות אויב שלטון החוק ומייד מסומן כמטרה למתקפות בלתי פוסקות. מאידך, הפוליטיקאים יודעים היטב איך "לבשל" את התבשילים כך שהכול יראה כמזימה נגד השר, הציבור הרחב, אנשי רחביה מול שוק מחנה יהודה. הכול הרי הבל הבלים ולא יותר מכך.

רבים מבין מי שמזוהים עם הגנה על שלטון החוק ואפילו עם השמאל, דוגמת פרופ' אמנון רובינשטיין, סבורים שיש לבחון את האפשרות לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כמקובל בכל העולם הדמוקרטי. המניעים שלהם טהורים, אך ברגע שהם מושמעים, בבת אחת הם הופכים להיות "אויבי העם". למען האמת, ברור שיש גורמים פוליטיים המבקשים לחסל את מעמדו הנוכחי של היועץ המשפטי לממשלה כי הוא איננו מתאים לא למטרותיהם ולא לאידיאולוגיה שלהם. הרפורמה המוצעת איננה חדשה, ולמרבה הפלא, גם השחקנים אינם חדשים כלל.

הממסד המשפטי אינו מוכן לשם שינוי ומאידך , ישנם פוליטיקאים שרוצים להרוס את המבנה המשפטי הקיים. זו אנומאליה המאפיינת אנרכיות ולא משטרים דמוקרטיים בהם מתנהל ויכוח ענייני.

הצרה הגדולה ביותר היא שאין לישראל מנהיגות שאמורה בעתות כאלה להוביל. המדינה נמצאת במשבר מנהיגותי ופוליטי המכלה כל חלקה טובה שעוד נותרה. הפוליטיקה המפלגתית הרסה את הכול והפוליטיקה הממלכתית אינה קיימת. מה שנותר לנו לקוות הוא שהדמוקרטיה תנצח את האנרכיה המשתוללת.