"הסלעים מאריכים יותר"

המשורר יחזקאל מוריאל, יליד 1934, מהעיר בצרה שבעירק, שם גדל והתחנך עד היותו בוגר ופעיל בתנועה הציונית, עלה לישראל דרך פרס בשנת 1950. כאן המשיך לימודיו, הוסמך להוראה ושימש מורה בקריית שמונה וברמלה. לשון כתיבתו - עברית וערבית. ספרי שירה למבוגרים פרי עטו שראו אור: "מתק האתמול" (1980); "נופים במרחב" (1982); "עם ריח היורה" (1987); "עדי אופק ברור" (1993). כן ראה אור ספר שירתו בערבית: "בישומי חלומי" (2000) בהוצאת אל משרק, בשפרעם. וכן ספרי הילדים שכתב: "סודו של התוכי" (1975); "השועל שרצה להתחתן" (1977); "חייט הפלא" (1979), אשר יצאו בהוצאת אל"ף והופיעו במספר מהדורות כל אחד.

האושר הרוחני והתרבותי אותו ספג בילדותו מאמו (שכן התייתם מאביו בהיותו בן שנתיים), העניקו לו את הזכיון הטהור של אהבת הבריות. המשורר מאזכר במילותיו את דמותה של אמו, ברישום יחיד ועמוק בספרו הראשון "מתק האתמול" (עמ' 6): ..."עַל פָּנַיִךְ נֶחֶרְתּוּ שְׁבִילֵי עָבָר.//נַפְתוּלֵי חַיַּיִךְ, כְּאֵב אַלְמְנוּתֵךְ.//לִי אִמִּי, סַפְרִי נָא, כְּאַגָּדָה נִשְׁכַּחַת,/אֶת עִצְּבוֹן יָמַיִךְ שֶׁעָבְרוּ בְּלִי נַחַת"... האם טיפחה וגידלה את ילדה בעולם רוחני, בו האגדה והמציאות היו לאחד. ועל כן, המונח "כאגדה" הוא מוטיב מרכזי בספריו.

ניתן להבחין בכתיבתו כי הוא מעניק לעולם החלומות נתיבי צמיחה ומהם הוא שואב את פילוסופיית האידיאה המוסר והצדק. היות שמינקות השתרשה בנפשו השלמה ובגרות, משתמש המשורר בניסוח מילותיו על אביו, באופן זהה ומאופק לזה שראינו במשפט הקודם על אמו. ראה בספר "נופים במרחב" (עמ' 26): ..."לְזֹאת כָּלְתָה נַפְשִׁי... אַךְ לֹא זָכִיתִי.../לְמַגַּע כַּף יָדוֹ שֶׁל אַבָּא, כִּי יִפְרֹשׁ עַל רֹאשִׁי.../בִּרְכָּתוֹ יַשְׁפִּיעַ"...

ניכר כי נופי הולדתו - הפרת והחידקל - נחרטו עד דק בנפשו, שכן לאורך כל יצירותיו אנו חווים את הכיסופים והערגה לימי ילדותו. לדוגמה - "מתק האתמול" (עמ' 26): ..."בֹּקֶר יַלְדוּתִי חַיְכָנִי וְצוֹהֵל, שִׁירַת דַּיָגִים מִן הַנַּחַל.// מַה גָּדְלָה זוֹ יָדִי שֶׁהָיְתָה כֹּה קְטַנָּה, בַּחַלּוֹן עֵת הָיְתָה, אָז נִשְׁעֶנֶת./בְּקָרִים שֶׁכָּאֵלֶּה יָדְעָה יַלְדוּתִי,/לְשָׁכְחָם זוֹ נַפְשִׁי מְמָאֶנֶת"...

שירי געגועים וזכרונות הופכים עם הזמן למשהו אוטופי שאינו מתממש, אך הם מקבלים בשלבים מאוחרים יותר מעמד בוגר ובשל שהמציאות זורה בהם ניצוצות של חיים שהמשכיותם מתבקשת. ראה בספר "עדי אופק ברור" (עמ' 11): ..."תָּמִיד יִזְכֹּר הָאִילָן שֶׁנֶּעֱקַר,/וּמֻשְׁתָּל בְּחֵיק אֲדָמָה, אַחֶרֶת,/אֶת שְׂרִידֵי שָׁרָשָיו שֶׁהוֹתִיר"...

'מצב כלל האנושות' בראש מעייניו של יחזקאל מוריאל. ביצירותיו הוא מעלה אותן כחלק בלתי נפרד מהמהות של 'ההיות'. בספרו "מתק האתמול" (עמ' 36) מופיע הפסוק: ..."וְלָמָּה עַל פְּנֵי תֵּבֵל, יְגוֹן נְצָחִים נִמְתַּח//וְלָמָּה זֶה קוֹרְסִים כָּךְ כָּל מִגְדְּלֵי חֲלוֹמוֹתֵינוּ וְהוֹפְכִים לְעִיִּים שֶׁל אֵפֶר//כְּרַקָּפוֹת נַרְכִּין רָאשֵׁינוּ נִכְנָעִים לִגְזֵרוֹת הַגּוֹרָל"... וב"עדי אופק ברור" (עמ' 37) נכתב: "...הַבְּרִיּוֹת בּוֹכִים עַל הַמֵּתִים,/אַךְ לִבִּי בּוֹכֶה עַל הַחַיִּים.//אֶת אֵלֶּה הַחַיִּים - הַמֵּתִים, אֲבַכֶּה... והוא מונה את המתים לפי הגזרות שנגזרו עליהם: ..."פְֹּלִיטֵי סַעֲרוֹת מוֹנְסוּן, גְּזֵרַת שָׁמַיִם,/וְאֵלֶּה הַנָּסִים מִזַּעַם הַר גַּעַשׁ מִתְפָּרֵץ/אוֹ מִפְּנֵי מִלְחֶמֶת הָאָדָם בָּאָדָם"... וכשהמשורר פוקד את העוולות של הכלל האוניברסלי, באותה עת הוא פוקד את העוולות של העם היהודי הנרדף עד צוואר בספר "מתק האתמול" (עמ' 31): ..."הַזְּעָקָה הַזּוֹ הַכְּלוּאָה בֵּין דַּפֵּי שִׁירַי,/סְפוּגָה בַּצַעַר, מְהוּלָה בִּיְגוֹן דּוֹרוֹת,//אֵין מְנַחֵם לִבְנֵי עַמִּים קְטַנִים וְנִרְדָּפִים/יַד זְדוֹנִים רוֹדָה בָּם עַד צַוָּאר"...

שירי 'האמונה' המתקיימים ביצירות, מחזקים ונותנים תעצומות נפש בכל פסיעה ופסיעה. מן הראוי להכיר ולשנן משפט חיזוק מרשימותיו בספרו "מתק האתמול" (עמ' 10): ..."הַזְּמָן מַרְפֵּא לְכָל פֵּצַע,/בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן לִשְׁכֹּחַ דְּבָרִים,/לְבַל נִבֹּל בְּאֶמְצַע תִּקווֹתֵינוּ"... ובהמשך (עמ' 11) נאמר: ..."מִבֵּין חוֹמוֹת הַגּטוֹ הַמְּנֻפָּץ /וְהַבּוֹעֵר,/נְשָׂאתֶם אֶתְכֶם אַחַי אֶת הַגַּחֶלֶת,/וְהִיא אָחְזָה לִבֵּנוּ... שַׁלְהָבוֹת"...

'התקווה' שבספרו האחד, אינה מרפה מלפקוד את כתיבתו גם בפַנים אחרים ושונים, ראה בספרו "עדי אופק ברור" (עמ' 8) - מדובר הפעם על בן זכר אשר נולד בישראל: ..."מֶתֶק חִיּוּךְ יִשְׁלַח, מֵחֵיק שֶׁל עֲגָלָה./תִּינוֹק צַבָּר, נוֹשֵׂא תִּקְווֹת מָחָר"...

עיקר שירתו של יחזקאל מוריאל מגיעה ממקורות היהדות ממנה ינק ועמה צמח. והוא רושם בספרו "מתק האתמול" (עמ' 15): ..."וְלִפְעָמִים אֶרְצֶה רְאוֹתֵךְ, שׁוּב מוֹלַדְתִּי,/בְּזֹהַר יָפְיֵךְ כְּאָז... כִּבְאוֹתָם יְמֵי תְּקוּמָה רִאשׁוֹנִים./בְעוֹד עַמִּי מְבֻשָׂם מִלָּהַט חֲזוֹן דוֹרוֹת, שֶׁנִּתְגַּשֵּׁם רָאוּ עֵינָיו. ובסמוך לו (בעמ' 19) ממשיך המשורר ורושם: "כִּי לִבָּם הוּא לַנֵּס, לֹא לַשֶׁבֶר./וְלָאֵל הֵם יִשְּׂאוּ עֵינֵיהֶם בִּתְפִלָּה,/מְשִׁיבָם לְאַדְמַת עַם הָעֶבֶר".

ב"עדי אופק ברור" (עמ' 20) נתקל בשורת פואמה שהיא תכלית האידאה בה מאמין המשורר. ראה הפסוק: ..."הֲזוֹכֵר - אֵיכָה בַּגָּלוֹת, עֵינֵנוּ כָּלְתָה, אֵלֵי צִיּוֹן אַחֶרֶת,/לָשׁוּב לִשְׂדּוֹתֶיהָ, לִרְעוֹת שָׁם הַצֹּאן,/וַיִּגְאֵה חֲלוֹמֵנוּ אָז, בְּלַהַט מְשִׁיחִי".//כִּי נִשְׁאַל אִם פָּרַח הַשְּׁקֵד, שָׁם בַּנִּיר,/ אוֹ הִזְהִיבוּ שָׂדוֹת וְעָלְתָה הַחִיטָּה.//"דְּבָרֵיךָ" אָמַר, הֶם עִקָּר עִקָּרִים,/ בְּרוּכִים כְּמַעְיָן,// מִי יִתֵּן יִתְגַּשְּׁמוּ//. מֵחַלוֹן חֲנוּתוֹ שֶׁל סַפָּר - הֵצִיצָה תְּמוּנָה,/קְלַסְתְּרוֹ הַמַּרְצִין שֶׁל חוֹזֶה הַמְדִינָה./בּוֹ מַבָּע מְעֻדָּר עִם רְאִיָּה לְמֶרְחָק,/עֲדִי אֹּפֶק זוֹהֵר, שֶׁל שַׁחַר עָנֹג"...

מוריאל מעמיד את האנטישמיות ושנאת החינם כלפי העם היהודי (מול ניסיון העבר - אל פני המציאות העכשיווית), מתריע ומזכיר: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". בספרו "נופים במרחב" (עמ' 20) הוא רושם: ..."בָּנֵינוּ לֹא יָבִינוּ זֹאת. נְהִירִים לָהֶם מֶרְחֲבֵי מוֹלֶדֶת וַאֲוִירָה הַזַּךְ ,/שֶׁמֶשׁ פָּז תִּדְרֹךְ בְּשַׁחֲרָם"... ואילו בזכרונותיו נחקקו: ..."דַּרְכֵּי גָּלוּת נִפְתֶּלֶת, חֶרְפַּת הַתְּמוֹל //אֵיךְ לֹא נִזְכֹּר עַל נְהָרַיךְ בָּבֶל"...//יַלְדֵי יְהוּדִים שֻסְּעוּ בְּמַאֲכֶלֶת,/סְטִירָה מִידֵי גּוֹי עַל לֶחי, עוֹדָהּ מְצַלְצֶלֶת"...

בספרו "מתק האתמול" (עמ' 15) זועק המשורר את אדישותו והוללותו של הדור העכשיווי ('אשר לא ידע את יוסף') ואומר: ..."היום הם מתהלכים בקִטּוּרֵי סַמִין וְאֲלִימוּת הַכְּרָךְ/רוֹדְפֵי בֵּצַע וּפְאֵר שָׁוְא"... ובהלך דברים זה ממשיך המשורר ב"עדי אופק ברור" (עמ' 25) ורושם: ..."וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת כָּל הַיוֹצְאִים אֶל מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוּסִים,/וְכָל אֵלֶּה הַבָּאִים, רֶגֶל פֹּה - רֶגֶל שָׁם,/ וּבְלִבִּי פְּלִיאָה, אָכֵן זֶה מִנְהָגוֹ שֶׁל 'עַם הַסֶּפֶר'/מֵיטִיב לִבְנוֹת - אַךְ יֵצֶר הֶרֶס עַצְמִי - טָבוּע בוֹ - לֹא רָגִיל"...

את הכינוי 'עם הספר' מאזכר המשורר בשנית בספרו הנ"ל (בעמ' 36-35), אלא שהפעם מדגיש יחזקאל מוריאל את הפן החיובי שבבנינו. ראה ציטוט: ..."מֵאֵשׁ הַחֻרְבָּן הַמְּלַחֶכֶת,/וְאוּדִים שֶׁל מִקְדָּשׁ עֲשֵׁנִים./קָמָה עִיר עִם תִּפְאֶרֶת שֶׁל מֶלֶךְ,/וּלְמַגֵּן לָהּ, בְּחִירֵי הַבָּנִים"...//"פֹּה יִצְמַח דּוֹר חָדָשׁ עַז כְּעֶשֶׁת,/שֶׁיִּשְׁאַף לַעֲלוֹת לַפְּסָגוֹת./מְבֹרָךְ בְּחָכְמַת 'עַם הַסֵּפֶר'/וּדְרָכָיו בִּפְרָחִים הֵן שׁוֹגוֹת"...

ביצירותיו של מוריאל ישנן תשתיות מוצקות וניתן לברור ולבחון אותן אחת לאחת, ולהגיע לנקודת המוצא העיקרי ב'אני מאמין' שלו. ראה ב"מתק האתמול" (עמ' 9): ..."מַה לִּי אָרְצוֹת זָרִים,/וְאֶרֶץ מַחֲמַדִּי,// וּפַת לַחְמִי שְׁלֵוָה הִיא, לְלֹא זִבְחֵי שְׁלֵמִים"...

כתיבתו הייחודית מדברת באופן ישיר וקולע, ובלא מאמץ כמעט ניתן לזכור ולצטט פסוקים שלמים משורותיו. הדימויים נגזרים מהיומיום, באים כבומרנג ומכים עד דק באופן מפתיע ולא צפוי, ראה שיר (עמ' 30) "ממתק האתמול": ..."אֲנָשִׁים טוֹבִים הֵם בְּדֶרֶךְ כְּלָל, פְּגִיעִים יוֹתֵר,/אָמַרְתִּי לְךָ...הֱיֵה כָּאֶבֶן כַּצוּק// צִפֳּרי הַשִּׁיר, הֵן קִצְרֵי-יוֹם,/הַסְּלָעִים מַאֲרִיכִים יוֹתֵר./הֵן מוּזָר דַּרְכוֹ שֶׁל עוֹלָם"... ולמרות 'מוזרותו של העולם', (כדברי המשורר) שורתו המסכמת שלעיל, מאירה ובוהקת כפנינה אשר מאירה את האפלה ושומרת על גחלת האופטימיות לאורך מכלול יצירותיו. באמצעותן, אותה האמת העלומה והמוארת בצקלונו, אינה צורכת להסברים מיותרים.