כבר לא סבבה בטאבה

יותר מאי-פעם בעבר שומם בימים אלה מעבר הגבול שבין אילת לאדמת מצרים. חג הקורבן היה, מן הסתם, האקורד היחיד, ואולי גם האחרון, לחיים השוקקים שאותם ידע המסוף, מאז שהוקם לפני 27 שנים. מתקני המעבר, ובהם הבנק, ה"דיוטי פרי" והחנויות למצרכי-יסוד, משוועים לשווא לעוברים-ושבים, שאינם ממהרים לבוא.

הטראומה של פיגוע הטרור, לפני חמש שנים, במלון "הילטון" הסמוך, עדיין נותנת את אותותיה בשטח. גם אזהרות המטה ללוחמה בטרור, המתפרסמות ברבים חדשות לבקרים, עושות את שלהן. ישראלים ותיירים מעבר לים, שהגיעו לכאן בעבר בהמוניהם, מדירים עכשיו את רגליהם מכאן, אולי עד יעבור זעם, למגינת-ליבם של המארחים המצריים.

שוטרי המסוף, שמשני הצדדים, ניצבים בעמדותיהם באפס מעשה. פה ושם פוקדת את המעבר קבוצת תימהונים שמחפשת נירוונה וקומץ מהמרים כפייתיים, שנושאים את עיניהם לקזינו. איש הביטחון הישראלי, שקידם את פנינו בהפתעה גמורה בשעת צהריים, ידע להתוודות באוזנינו כי אנחנו, בעצם, שני הישראלים הראשונים שפוקדים את המקום באותו יום. גם בצד המצרי סקרנים לדעת מה, בעצם, הביא אותנו עד הלום. התווית של כנס אילת לעיתונות, התלויה על דש-בגדנו, מסגירה, כהרף עין, את הסוד: בסך-הכל אנחנו מבקשים להרוג עוד ציפור קטנה, כדי להיווכח במו עינינו מה באמת מסתתר במרחק של 10 ק"מ בלבד ממקומו של מושב הכנס שלנו.

הדרך הקצרצרה אל מלון "הילטון" המקומי זרועה באינסוף בדיקות ביטחון בצד המצרי. החשש הכבד, שמא יחזור הטרור על עצמו, מקנן היטב בפניהם של שוטרי המסוף גם כשידינו ריקות מכל ציוד. עוד בדיקה ועוד בדיקה וכמעט שמפשיטים אותנו עירום ועריה.

סוף העולם

כמעט עשור חלף מאז שפקדנו לאחרונה את מלון "הילטון טאבה". לא היה זה הטרור שמנע מאיתנו, במרוצת הזמן הזה, להגיע אליו, אלא בעטייה של תאונת-דרכים נוראית שפקדה אותנו בדרכנו חזרה הביתה. עם הזיכרונות העגומים האלה, שבהם נותרנו בנס בחיים, פועם עכשיו הלב כהלמות-פטיש. אנחנו הרי שבים אל המקום שכמעט קטל את חיינו במחי-יד אחת, ללא טרור.

את "הילטון" של אז אנחנו מתקשים עכשיו להכיר. מן המלון הגדול והמפואר, שבנה פפושדו כ"אביה סונסטה", נותרה רק מחציתו. פיגוע הטרור מחק מעל פני האדמה רבים מכתליו ובלע את אגף הכניסה אליו. רק הקזינו נותר בשלמותו, אבל מתי מעט המהמרים, שעדיין שומרים לו אמונים, אינם מסייעים, ככל הנראה, לבעליו לגרוף את אותם רווחים נאים של ימי העבר. אחרי שעלה הכורת על קזינו-יריחו הוא מתנקם עכשיו גם בבית ההימורים של הילטון-טאבה, עם מכונות ביש המזל הישנות שלו, שכבר יצאו מן האופנה.

מן הקזינו אנחנו מגיעים ל"לובי" שוקק החיים של הישראלים בטרום-טרור ושמאוכלס עכשיו בקומץ תיירים מאירופה. את מקומו של מוישלה האגדי, קצין הבידור מרמת-גן, תופס עכשיו אחמד המצרי, ללא קהל-מאזינים. בימי פומפיי האחרונים של המלון, טרום-טרור, היה זה מוישל'ה ששלהב מדי ערב את המוני הישראלים שהתארחו בין כתליו במוזיקה סוחפת לריקודים. עכשיו נותר רק דור חדש של רקדניות-בטן מצריות, שהפליאו גם אז את הקהל בענטוזיהן.

מ"הילטון" אנחנו שמים את פעמינו ל"מוונפיק", הממוקם במרחק של קילומטר ממנו. הדרך רצופה זוהמה של גללים ופסולת. את המרווח התיירותי שבין שני המלונות לא טורח, משום מה, איש לטפח. "סוף העולם", שהיה פעם שמו של מרתף הסלבריטיס הישראלים ב"הילטון", הוא עכשיו, באמת, סוף העולם של טאבה.