בניגוד למסורת השורה במקומותינו של החלפת עובדות ברחשי לב, ולמרות שהמציאות המזרח תיכונית היא סבוכה ומפותלת, יש לספק בחינה מפוכחת של מציאות זו, יחד עם פרשנויות אפשריות וסבירות ותחזיות רציונליות. לעיתים יש צורך, מבין הטיפול בפרטים ובמאורעות הרודפים זה את זה, לקחת צעד אחורה ולבחון את המצב בכלליותו.
המידע שאשתמש בו כאן מושתת כולו על מידע גלוי שהולבן בעיתונות. הניתוח מושתת על ניתוח היכולות ולא הכוונות - אחד הלקחים שנאלצו להפיק מחדש בעקבות מלחמת יום כיפור. חשוב לציין גם כי אין קשר לדיון התקציבי המתנהל כרגע, כיוון שכסף אינו הבעיה העיקרית של מדינת ישראל, גם בנושאים צבאיים. הצבא יכול וצריך להתייעל ולהשתפר מאוד גם בתקציב הנתון. הבעיה היא יותר מנטלית וחברתית מאשר תקציבית (ואם הראשונה תיפתר גם השניה ממילא תיפתר), והיא נוגעת כמעט לכל שכבות החברה, כולל ראשיה ונבחריה, כולל ראשי הצבא.
במזרח התיכון ישנה רק מדינה אחת שהולכת ונחלשת מרצונה מבחינה צבאית. זוהי כמובן ישראל. כל אויבות הייחוס שלנו מתחמשות בקצב קבוע ובתקציב גבוה. מצרים תתחמש בקרוב בטייסות אפאצ'י שיעצימו מאוד את יכולת הלחימה בשריון שלה. חה"א שלה גדול ואיכותי, יש לה הגנה אווירית סבירה וטייסיה יחסית מאומנים. לירדנים הגנה אווירית לא רעה, אף 16 וקוברות, והירדנים קרובים להסכמי התחמשות חדשים בעקבות ההתפתחויות באזור. לסעודים טילים ארוכי טווח, טילי פטריוט, אף 15 (הרשאי כיום לשהות גם בסמוך לישראל) ומאה מטוסי טורנדו חדישים בדרך. אני מונה כמובן רק את הדובדבנים שבקצפת, אם כי גם מטוסים חדישים פחות עשויים להוות גורם מכריע במלחמה.
היחידים שאינם מצליח להתפתח מבחינה צבאית הם הסורים, אך יש להם שריון רב וארטילריה משמעותית (הגדולה באזור - יש הטוענים כי הם מסוגלים לטווח כמעט כל נקודה בצפון בפרק זמן קצר), כמו גם טילים רוסיים ארוכי טווח להפלת מטוסים איטיים מטווחים ארוכים (אמנם ישנים יותר מהטילים שהפילו את מטוס הבואינג שהיה בדרכו לנובו-סיבירסק, אך בעלי טווח גדול יותר). הסורים עסוקים, יחד עם מצרים, בפיתוח טילים ואמל"ח מתקדם (כולל לא קונבנציונלי).
ברגע שהסורים יחתמו על חוזה שלום כלשהו, הם יחומשו בח"א ואמל"ח מתקדם (המטוסים הרוסיים שלהם טובים, אך כיום אינם מתוחזקים כראוי - מצב זה ישתנה אחרי הסכם שלום או סתם שיפור ביחסים). לא יכול להיות בכך כל ספק לאחר תקדים מצרים וסעודיה. נניח שתהליך שכזה עשוי לקחת עשר שנים. בלבנון צבא גרילה מצויד וממומן היטב על-ידי אירן, מומחה בלוחמת שטח ובעל רקטות ארוכות טווח, שניתן לספק להם רש"ק לא קונבנציונלי.
אירן, בטווח זמן זה, אלא אם כן תותקף על-ידי העולם המערבי (לא סביר), תצויד בנשק גרעיני שינטרל את האיום הגרעיני הישראלי. אגב, לאירנים ח"א איכותי (שהועצם במלחמת עירק הראשונה בזכות המטוסים העירקיים שסדאם נתן להם למשמרת ולא הוחזרו) ומערכת הגנה אווירית לא רעה (לכן סביר שהאמריקנים לא יתקפו אותם).
בניגוד להתחמשות האטומית של אירן, אנו נוכחים כי בשנים האחרונות, ובעיקר בעקבות המלחמה בעירק והאיומים על אירן (וכעת גם ההצהרה הלובית המצחיקה שתתפרק מנשק להשמדה המונית) מופעל לחץ מסיבי על ישראל להתפרק מנשקה האטומי. כל שוחרי הטוב צריכים להסביר מדוע, אם אין הם מעלים בדעתם אפשרות למלחמה עתידית, משקיעים הערבים (בראשות מצרים!) מאמץ גדול כל כך בפירוק ישראל מנשקה האטומי.
אין לדעת מה יקרה בעירק. אך ישנה סבירות לא רעה שבפרק זמן זה יתחמשו גם העירקים באמל"ח איכותי ויקימו צבא גדול. האמריקנים בוודאי לא ימנעו מעצמם את הרווחים האדירים המגולמים ב"צבא עירק החופשית", וצבא גדול הוא דרך מצוינת לנסות ולשלוט באוכלוסיה. אבל האוכלוסיה השיעית הפונדמנטליסטית נשמעת יותר לאירנים מאשר לעירקים הליברלים, והיא עשויה להוות חלק משמעותי מצבא זה, כחלק מתהליך פיוס בין העמים בעירק. מישהו יכול להבטיח שכדי להשיג שקט מדיני או פשוט על-ידי הפיכה (חומייניסטית) לא יהפוך הצבא הזה לאויב ייחוס בטווח של עשר שנים?
לא ברור אילו כוחות צבאיים יהיו בפלשתין (שכנראה כבר תהיה מדינה, אולי אפילו ללא מגבלות - ברוח החד צדדיות הנוכחית) אך ברי כי לפחות טילים נגד מטוסים יסופקו להם בכמויות נכבדות ויחידות קומנדו פלשתיניות ישרצו בשטח, קרוב לאזורי הגיוס, האספקה, החימוש וההערכות הישראלים. זאת מבלי לקחת בחשבון צבא של ממש (פלשתיני או אחר) שיתפרס סמוך לערינו בקלקיליה, טולכרם, ג'נין, ירושלים ועוד. הגדר יכולה לעצור בודדים, לא כוחות שריון והנדסה.
לעומת מדינות אלו, ישראל מקצצת בתמידות ביתרונותיה האיכותיים, בהכשרת החיילים ובגודל הכוחות הצבאיים שלה. מבחינה מספרית הערבים משקיעים עשרות מיליארדים באמל"ח מתקדם לעומת מספר מיליארדים בודדים שלנו. למרות שאנו משקיעים באופן לא פרופורציונלי בחה"א שלנו, הערבים משקיעים הרבה יותר בחה"א שלהם. בקצב הנוכחי, תוך מספר שנים הם ישיגו אותנו בוודאות.
ישנו סיכוי סביר כי מול סד"כ אווירי שכזה, לא יוכל ח"א לשתק במכת מנע איכותית את חה"א של האויב גם תוך מספר ימים. הפעם יהיו להם אף 15 ומיירטים איכותיים מתוצרת אירופה, יהיו להם מטוסי הפצצה איכותיים (אף 16 ומטוסים אירופאים) ותהיה להם הגנה אווירית משופרת בהרבה.
גם לנו תהיה. במקרה הטוב, הכוחות, תוך מספר שנים, עשויים להיות שקולים. אם הם שקולים, היתרון הישראלי האווירי איננו. הכרעת המלחמה חוזרת לקרקע.
ומתברר כי בקרקע המצב לא טוב. לא רק שכוחות הקרקע מקוצצים ויכולת הייצור העצמי נפגעת משיקולי תקציב, לא רק שפחות ופחות חיילים מתגייסים, מתאמנים וממשיכים לעשות מילואים בתפקיד, אלא שישראל משנה את מפת הגבולות שלה כך שלא יהיו ברי הגנה.
גזרת הביטחון בבקעה (אם לא תעלה ממשלה שמאלית שתחזיר אותנו לגבולות 49 עד המטר האחרון) תהיה לבדיחה עצובה לנוכח מלחמה בשלוש חזיתות, שתהפוך לחמש חזיתות אם נוסיף את הפלשתינים (אשר אין ספק שינסו להיות שותפים למלחמה, ולמעשה פריצתה תתרחש רק בסיועם) וחלק מערביי ישראל. הכוחות שיעמדו בבקעה מול ירדן יהיו מבודדים וחשופים ב"גזרת הביטחון" מכל בחינה אפשרית וללא יכולת לסגת. מצבם הטקטי יהיה נחות ביותר.
התסריט המפחיד הוא תסריט הסאגר של יום כיפור. נניח כי מגיע אמל"ח המנטרל את יתרון האפאצ'י מול שריון (אמל"ח כזה נמצא בפיתוח ושיפור מתמיד בתעשיות הצבאיות בעולם) כפי שטילי הסאגר ביטלו את יתרון השריון הישראלי. ונניח כי בכוחות משולבים מצליחים אויבינו להגיע לשוויון מול חיל האוויר שלנו (שתי אפשרויות ריאליות ביותר לאור מרוץ החימוש הערבי הנוכחי). אזי תיאלץ ישראל להתמודד עם חיל שריון, רגלים וארטילריה גדולים בהרבה, ללא יתרון אווירי וללא יתרון איכותי משמעותי.
אז יתברר דבר הידוע לכל בר דעת: כאשר היתרון הטכנולוגי מתבטל, לא רק הגנרלים, אלא גם המפקדים הפשוטים והחיילים הפשוטים צריכים לנצח את המלחמה. מעבר לכך שחל פיחות משמעותי ברמת הגנרלים והמפקדים שלנו (בשל אופי המשימות שצה"ל ממלא וקריטריוני הקידום מאז האינתיפדות ובעיקר אוסלו), בישראל פחות ופחות אזרחים מתגייסים, ומבין אלו שאכן מתגייסים, המוטיבציה לשרות קרבי אינה גבוהה. בישראל תודעת האגו, הפרטי, ה"מגיע לי", ה"שלי שלי", הולכת וגוברת על התודעה הלאומית וההקרבה הנדרשים בשדה הקרב. בקרבות רבים האם להיכנע או להמשיך להילחם היא החלטה מקומית העומדת כל כולה על נקודת כובד זו: איזה מחיר מוכן החייל להקריב על מנת שמדינתו תנצח במלחמה.
מול החיילים הישראלים יעמדו חיילים שכבר אינם סתם פלחים פשוטים שגויסו למלחמה לא להם כמו במלחמות העבר. יעמדו מולם גייסות שטופי שנאה (דווקא בסוריה פחות, אולם בשאר העולם הערבי בוודאי) שגויסו מקרב עמים המצליחים להגיע לרמת שנאה בה יוצאים טרוריסטים מתאבדים לרצוח ילדים יהודים. עמים שכבר מילדות נשטפו בשנאה תהומית למערב ובעיקר לשטן הישראלי. חיילים שעברו הסתה ואינדוקטרינציה אנטי ציונית מלידתם. המוטיבציה והנכונות שלהם להשמידנו, גם במחיר אישי כבד, תהווה זרז משמעותי בשדה הקרב.
לעומתם אנו מלמדים את חיילינו ומפקדינו - לא כצבא אלא כחברה - כי אין קונפליקט שאינו פתיר על-ידי דיאלוג וכי כוח הוא פתרון לא יעיל ולא מוסרי. כך אנו ממש מקלים על החיילים להכריע בעד כניעה - הרי המלחמה היא "לא פתרון" ואינה מוסרית ולכן כניעה והפסקת הלחימה היא כן "מוסרית" ומשרתת את טובת הכלל.
אבל הצרות אינן מסתיימות בתודעה. המומחיות של צה"ל בלש"ב (לוחמת שטח בנוי) לא תשחק תפקיד משמעותי במלחמה. יתברר שהאינתיפדה שיתקה את יכולת הגנרלים לנהל מלחמה של ממש ושהחיילים בשטח אינם רגילים למצב בו אין להם יתרון איכותי בלתי רגיל ומשימות מוגדרות עד הפרט האחרון, עם מודיעין עד רמת כל גג בשטח וכל בור וזיז, כולל בזמן אמת. אז יתברר כי ההקפדה היתרה על נהלים ומשפט שיושמה בשנים האחרונות פוגעת ביכולת האלתור והלחימה של החיילים.
ישנה גם בעייה קשה של גבולות ותוואי שטח. הטיעון הבטחוני כבר לא מושמע כמעט וברור כי בכוונת הממשלה למסור חלקים גדולים מיש"ע, אך בכל זאת אין ספק כי גבולות ישראל החדשים (אחרי החלוקה) אינם ברי הגנה, כולל אותה רצועת ביטחון מגוחכת בבקעה, בה יאלצו החיילים להילחם בכל החזיתות, מולם שריון וח"א ירדני ואולי עירקי (אותו הם אמורים לעצור), ומאחוריהם ומצדדיהם יחידות קומנדו פלשתיניות, סוריות ואחרות המזנבות בהם בתמידות.
חה"א לא יוכל לתפקד מול הזירה הירדנית בטיסה מעל יהודה ושומרון (וחלק נכבד משטחי גבולות 49) משום שיתקיים איום טילי כתף משמעותי (הסיבה העיקרית לכך שאפגניסטן ניצחה את רוסיה הגדולה). שוב תתברר חשיבותם של הגולן והחרמון, ושוב נאלץ (אם נצליח) לכבשם במחיר יקר (בהנחה שיהיה הסכם עם סוריה, שמחירו ידוע מראש). יהיה קושי משמעותי של הערכות, אספקה והתחמשות, בשל כוחות אויב פלשתינים קרובים מאוד לכל נקודה בארץ, המכירים היטב את הצירים והיכולים לעשות נזק גדול בפעולות קומנדו פשוטות. חלק מגייסות האויב ישב 5 דקות מכפר סבא ונתניה ועשרים דקות מת"א. מי שבונה על מודל עירק (שהלקחים הרלוונטיים בו מעטים ביותר) צריך לזכור שנדרשים כמה ימי דהירת כוחות כדי להגיע לבגדד. לעומת זאת ממזרח ירושלים או אבו דיס לוקח כמה דקות להגיע לגבעת רם. בהנחה שאנו העירקים במודל אנחנו בבעיה.
כעת לנושא רגיש. האינטרס הפשוט של ערביי ישראל. אלה יעשו חשבון קל. אם יתמכו במלחמה והיא תסתיים בניצחון ערבי, הם ירוויחו. לעומת זאת לא יפסידו אם הישראלים ינצחו (כפי שאנו מקבלים בהבנה את הסוריות המתפרצת של הדרוזים בגולן בכל פעם שמדובר על החזרתו). אם לא יתמכו יפסידו הרבה אם ינצחו הערבים ולא ירוויחו אם ינצחו היהודים (הרי במקרה שננצח לא נטרנספרם אם בגדו ולא נהפוך את המדינה לערבית או דו לאומית אם לא). לכן ההימור הטוב ביותר שלהם הוא להצטרף למלחמה נגד ישראל. מי שרוצה לטעון שבמלחמה הם ישמרו אמונים למדינה חייב להוכיח זאת על-ידי שיקולי תועלת, שכן ברור שהם אינם מזדהים עם ישראל באופן ערכי. בשיקולי התועלת הללו אסור להניח שברור כי ישראל תנצח, כיוון שאם המלחמה נפתחה כנראה שהדבר לא ברור מאליו.
יש הטוענים כי סיוע מארה"ב יפתור את מצוקות המלחמה ויכריע אותה. זו הודאה בנחיתות הצבאית הישראלית המתפתחת, אולם מעבר לכך זהו פתרון קל על הנייר בלבד. במצב בו אין עליונות אווירית מובהקת, סביר להניח כי סיוע שכזה, אם בכלל יצא, לא יגיע ליעדו. ואם יגיע ליעדו, אולי ממילא יהיה זה כבר מאוחר מדי. בחישוב הנוכחי אי אפשר לבנות על כשבוע (זמן מינימלי למדי) לאספקה משמעותית ולסיוע שעשוי לשנות את פני המלחמה. איננו רוסיה שיכלה להחזיק מול הוורמכט שנתיים שלמות בה הפסידה מאות קילומטרים של גבול ואיבדה את רוב צבאה, כולל מיליוני הרוגים. אם נפסיד עשר קילומטר ממזרח (אחרי החלוקה) או עשרים אלף חיילים סביר שנפסיד את המלחמה.
וכמוצא אחרון, כאשר ברור שכבר כלו כל הקיצין, אולי נשליך נשק גרעיני, למרות האיום האירני. את תוצאות המלחמה הדבר כבר לא ישנה, שכן ההרתעה הגרעינית רלוונטית רק כדי למנוע מלחמה, אך אם כבר פרצה לא מילאה את ייעודה. גם מלחמת יום כיפור פרצה למרות שהיה ברור שבידי ישראל נשק גרעיני ותוך נטילת הסיכון שלא ישתמשו בו. כמו כן הנשק הגרעיני אינו נשק טקטי היכול לשנות את שדה המערכה משמעותית. ייתכן אפילו שחלק מהמטרות לא יפגעו בשל נשק אנטי-טילי כדוגמת הפטריוט המוסב או פיתוח אחר שיגיע מסעודיה וכווית. אז נזרוק נשק גרעיני, אז מה. זה טיעון דחוק ושחוק, אשר כבר הוכח כמוטעה היסטורית במלחמת יום כיפור, ומבחינה רציונלית הוא לא מספק. אי אפשר להסתמך על עוצמה גרעינית כמפתח לנצחון. מרגע שנפתחה המלחמה הוא כבר לא רלוונטי להכרעתה.
טיעוני סמוך על סמוך (אל תדאג, גם לפני ששת הימים דיברו כך ותראה איך ניצחנו) אינם רציניים, והטענה כי הערבים לא ירצו לתקוף אותנו אינה עניינית. כאן נדונה היכולת. מי יתקע לכפנו כי בעוד עשר שנים, כאשר יבחנו הערבים את המספרים ויגיעו למסקנה שבמהלך צבאי גורף אחד הם יכולים לגמור את ההטרדה המתמשכת של מדינת ישראל, הם לא יעשו זאת? מבחינתם זהו שיקול רציונלי וכדאי, והמספרים, בקצב ההתחמשות הנוכחי של הערבים וההתפרקות שלנו, מראים זאת כתחזית הסבירה ביותר. במחיר נמוך יוכלו הערבים להיפטר מבעיה גדולה. אם יעשו זאת במספיק נחישות ותחכום, יוכלו אפילו להמנע מסכסוך רציני עם שאר העולם.
אין כאן עניין של ייחוס טוב לב וראייה אופטימית מול תיאוריות קונספירציה וספקולציה אפלה, כביכול אפשר לבחור משקפיים אחרות שיראו מציאות אחרת, אשר בה התסריט אינו ריאלי, משום שהערבים הם בעלי כוונות טובות (הטיעון הקבוע נגד ניתוח הנוגד הסתמכות על הסכמי שלום בלבד). התסריט לא רק ריאלי ונשען על עובדות ידועות, אלא גם סביר ומתאים לקריטריון הפשוט ביותר והמכריע ביותר בעניינים אלה: האינטרס הפשוט. המצב במזרח התיכון מסוכן, נפיץ ושביר מדי מכדי לראות בו רק כוונות טובות ושאיפות שלום, משקפיים וירטואליות המסננות ומעלימות את המציאות. מי שטוען שניתן לראות את המציאות אחרת יוכל לטעון זאת ממילא גם אחרי שנפסיד את המלחמה (לא נלחמנו, "פתרנו מצוקת אי הסכמה בדרכים אלטרנטיביות", לא הפסדנו, "ויתרנו ויתור ערכי על חיינו", לא הושמדנו, "הערבים מימשו חזון לאומי ערכי היסטורי"). מי שחושב שרק התודעה קובעת את המציאות יכול ממילא לוותר על כל דיון רציונלי. גם אנחנו נוותר על הנסיון לשכנעו.
האמת הפשוטה היא שיש לנו עם הערבים מה שנקרא בהיסטוריה הסכם הפסקת אש לצורך התחמשות מחדש. הם מקיימים את חלקם בהסכם ומתחמשים מחדש באופן מסיבי. אנחנו עסוקים, תוך כדי ניוון צה"ל וערכי החברתיות, היהדות והלאומיות, בלמסור את כל יש"ע או רק 90% או רק 93% או גם חולות חלוצה או גם מגדל דוד או מה להשאיר מהבקעה ולאן לפנות את המתיישבים.
המטרה אינה להפחיד או לייאש. צריך להיערך ולהתכונן ולקחת בחשבון את האפשרויות הללו. צריך למחוק ולמחות את הביטחון שדבר שכזה לא יקרה. לערבים יש את אותו יתרון שיש גם לשמאל הישראלי. הם צריכים לנצח רק פעם אחת בכדי לקבוע עובדות היסטוריות לשנים רבות. אנחנו צריכים לנצח תמיד. כפי שהיה ברור לכל עד שנות השמונים: אין לנו את הלוקסוס להפסיד אפילו פעם אחת. אבל לשם כך יש להערך ולהתמיד בהכנות.
בכיוון ובקצב בהם מתפתחים העניינים, אל מול כוחות השריון המסתערים, אל מול המטוסים החודרים את קווי ההגנה שלנו, אל מול הארטילריה שתכה בערים, אל מול הנשק הבלתי קונבנציונלי העשוי להיות בשימוש אויבינו, אל מול האויב מבפנים שיקום עלינו (בפלשתין וכאן) נוכל רק לרוץ בהבעה מופתעת, מנופפים בניירות הסכמי השלום וזועקים "אבל הבטחתם! אבל חתמתם! מה עם המזרח התיכון החדש?". "זה המזרח התיכון החדש", יסבירו הערבים העולזים. "יודן-ריין. כפי שאללה רוצה".
