הנהגת מוסר כפול ביחס לציבור הדתי-לאומי, אינה מפריעה לו להושיט את הלחי השנייה. ה"ממ-לכ-תיות" (במלעיל) מעל לכל. כמו תסמונת האישה המוכה. ככל שתוכה כך תוסיף לאהוב ולגונן. התרגלה להיות אישה מוכה.

רק עיוורים לא יבחינו בהשפלתה של הציונות הדתית. אבל רבים בקרבה, יוסיפו לשאת את דגל ה"ממ-לכ-תיות", מול מצהלות הלעג של החרדים, שאחד מבטאוניהם כתב השבוע:

• "הציבור הדתי לאומי הפך לשק החבטות של כל מוקדי הכוח בחברה הישראלית. הוא גורש, הוגלה, הושמץ, קוצץ, הושפל, נרמס, נעצר, נחקר, נעקר, ומה לא?"

קשה למצוא ניסוח הולם יותר...

שורות אלה לא באו להזיל דמעות תנין על ההידרדרות המתמשכת במעמדה הציבורי של הציונות הדתית. בכיינות לא תעזור. זו אינה דרכה של הציונות הדתית. שורות אלה גם לא באו להציע פתרונות. הרי ברור שהציונות הדתית, ה"ממ-לכ-תית" כל-כך, לא תוכל, רגשית, לפעול נגד האידיאולוגיה שלה עצמה, של "ראשית צמיחת גאולתנו". כל שביקשנו הוא, לעורר מחשבה, להציע חשבון-נפש, בשאלה אם הנאמנות הכל-כך טוטאלית אכן משתלמת, ולתהות אם לא הגיעה העת לאמץ את התפיסה החרדית של "איש לאוהליך ישראל".

ומה מקבל הציבור המסור הזה מן המדינה בתמורה? מקסימום, כמה מילים יפות, מלטפות. משהו בסגנון מלח הארץ, טובי בנינו. אבל כשמדברים על השוואת תנאים ומעמד עם שאר מגזרי המיעוטים - נאדה.

האם ניתן בכלל להעלות על הדעת שהציבור הישראלי ומערכות המשפט והתקשורת לא יסכלו, אפילו בכוח הזרוע ועד כדי מרי אזרחי, עשיית טרנספר ל-25 כפרי מיעוטים או קהילות חרדיות, כפי שנעשה הדבר כלפי ההתיישבות הציונית-דתית בגוש קטיף? כשמדובר בדריסת הציונות הדתית, הכל מותר. ואין פוצה פה.

דוגמה נוספת? בבחירת הרבנים הראשיים ב-2003, התמודדו מועמדי הציונות הדתית מול מועמדי יהדות התורה ושס. אבל נבחרו, כצפוי, נתמכי החרדים, בקולות החרדים והחילוניים שבגוף הבוחר. לא הועילו ההסברים שהרבנים הראשיים נעשים מכוח המציאות לרבני הציונות הדתית, וזאת מפני שלא החרדים ולא החילונים סרים למוצא פיהם. אבל החילונים והחרדים חברו יחד לכפות על הציונות הדתית את רבניה הראשיים. וזה, ככל הנראה, מה שיקרה לגבי רבנות ירושלים: לציונות הדתית, היחידה שסרה למוצא פי רבני העיר, יוכתבו רבנים שאינם בשר מבשרה.

וכך גם בפרשת הר ברכה: צה"ל, מערכת המשפט והממסד כולו, זועזעו עד עמקי הנפש מדבריו של רב אחד או מקסימום שניים, אבל התייחסו בסלחנות ובהבנה, ולעיתים ביראת כבוד, כלפי מאות רבות של מרצים באוניברסיטות שקראו בפירוש, ממש כך, לסרבנות; חלקם סירבו להעניק תנאים מקילים לסטודנטים שנאלצו להיעדר מחמת שירות מילואים, והיו שלא התירו לסטודנט מילואימניק להופיע במדיו בכיתה. מישהו נקט באמצעות מינהליים, ארגוניים או משפטיים כלפי המטיפים לסרבנות? שום כלום.

סטירות הלחי שחוטפת הציונות הדתית ככלל, וטובי בניה כפרטים, נמשכות מפה ועד להודעה חדשה. קחו למשל את פרשת בחירת היועץ המשפטי החדש. מה לא עשתה החברה הישראלית (באמצעות התקשורת ובראשה עיתון השמאל 'הארץ'), כדי להכפיש את המועמד הציוני-דתי נעם סולברג ולסכל את מינויו, רק בשל היותו חובש כיפה סרוגה, וזאת חרף היותו המועמד המועדף, מבחינת כישורים ויכולות.

מה לא עשתה ממשלת ישראל לדורותיה כדי לצמק שוב ושוב את התקציבים למפעלי הציונות הדתית: מוסדות התורה הציוניים-דתיים, החינוך הממ"ד, השירות הלאומי, ולשלול מהם את כבשת הרש, אפילו בהשוואה להקצבות לפעילויות הציבור החרדי (שיודע לעמוד על שלו ולזכות במלוא הנתחים מן העוגה התקציבית).

ועכשיו ההיערכות המלחמתית נגד המתיישבים, תוך שימוש במטוסי חיל האוויר, הנחתת מיסוך סלולארי על היישובים, והטלת מצור על המתיישבים, לצד שאר האמצעים האלימים והבלתי מידתיים - כאילו מדובר במלחמת קיום נגד אויב מר, שיש לעשות ממש הכל, כדי להשפילו ולמגרו.

בציבור הישראלי קיימים שלושה מגזרי מיעוטים מובילים: החרדים, הערבים והציונות הדתית. משקלו של כל אחד מהם מגיע במדינה לכדי 20% פחות או יותר.

אך בכך תם הדמיון ביניהם. שני המגזרים הראשונים מתייחסים בבוז למדינה: החרדים (כן, כן, לא ממש כולם, אבל בהחלט מובילי דעת הקהל במגזר החרדי) רואים במדינת ישראל "גלות בקרב יהודים", והערבים מייחלים ליום שבו תימחק המדינה שיצרה את ה"נאכבה" של 48'.

רק המגזר הציוני-דתי מגלה יחס הפוך בתכלית למדינה: רואה בה התגלות ברורה של החסד האלוקי ומגדירה ראשית צמיחת גאולתנו ואתחלתא דגאולה. הוא מאמין שלמסור את הנפש למענה, אם צריך, יהיה מעשה נאצל וראוי. הוא, ברובו הגדול, אפילו יגדיר כמצווה קדושה את חובת תשלום כל המיסים, ויגנה "עבודה בשחור". רבניו מורים לו השכם והערב, שמסירות נפש למען בטחון המדינה היא מצווה חשובה מדאורייתא, והעלמת מס הינה בגדר פשע חמור מדאורייתא.