כמי שעלה ארצה ב-1946, לפלסטינה-א"י, במסגרת עליית הנוער, לא זכיתי לחינוך בית"רי ואת דברי זאב ז'בוטינסקי ושיריו קראתי מאוחר מאוד.
המילה "אכזר" בשיר בית"ר הפליאה אותי. איזו אכזריות? אכזר כלפי מי? הרי ז'בוטינסקי דגל בשלום, ובשוויון לכל האזרחים. אומנם - רק לאחר הניצחון, לאחר שכל תאוות הרצח של שכנינו תתנפץ אל מול "קיר הברזל". שמעתי הסברים שונים למילה "אכזר", אשר בשיר וכולם לא נראו לי.
אולם לאחרונה נדמה היה לי שפירוש מילה זו התחוור לי. השיר אומר, בין היתר כך:
- "בדם וביזע
יקום לנו גזע
גאון ונדיב ואכזר...
זכור את הכתר
עטרת גאון ותגר...
כי שקט הוא רפש
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר..."
אמנם השיר מדבר על "יוקם לנו גזע", אך מילותיו תואמות במיוחד למשמש בכתר, לאמור במנהיגות ובשלטון.
אכן, בצד מנעמי השלטון יש גם צורך להחליט החלטות קשות, החלטות שהן לעתים אכזריות מאוד.
מנהיג קובע גורלות והחלטותיו, כמו לצאת למלחמה, או להבליג, כמו שישראל הבליגה שנים על הירי והפגזת אזרחיה במערב הנגב, עלולות להיות אכזריות מאוד. במלחמה נופלים לוחמים. בהבלגה נרצחים אזרחים. לא קל לשלוט.
דילמה אכזרית מדוע אני מעלה עתה את הדברים? כי
בנימין נתניהו נתון בדילמה אכזרית: מצד אחד חייל ישראלי שנשבה, גלעד שליט, מצוי במצב של "הפקר דם ונפש" בשבי החמאס. מצד שני - המחיר לשחרורו הוא בלתי-אפשרי - מדובר ב-450 רוצחים, חלקם כשלו במשימתם וחלקם כבר שפכו דם. איני יודע כמה לוחמים נפלו כדי ללכדם ולשימם מאחורי סורג ובריח, ועוד פחות אנו יודעים כמה הם ירצחו לאחר שישוחררו. גם אין אנו יודעים כמה חיילים ייחטפו על-מנת לדרוש כופר כה גבוה עבור שחרורם.
מצד אחד - על המדינה לעשות הרבה, הרבה אך לא הכל, כדי לשחרר חייל חטוף שלה.
הורי החייל פועלים נכונה. מבחינתם - רק בנם חשוב ולדעתם יש לעשות הכל למען שחרורו, אחרי שבי כה ארוך. אך מצד שני - על המחזיק בשלטון לשקול שיקולים רחבים בהרבה. כל החלטה שלו תהא אכזרית. יחליט לא לשלם את המחיר הנדרש על-ידי אויבינו - יתאכזר לחייל השבוי ולמשפחתו. יחליט לשחרר - החלטתו תהא אכזרית לקרובי הנרצחים בפעולות איבה בעבר, וגם למשפחות אלו שיירצחו בעתיד. כן, וגם לפצועים בידי אותם מרצחים.
לכן אין מנוס. על נתניהו וחברי הממשלה להחליט החלטה אכזרית. לדעתי, ואני מביע אותה בכאב גדול -
אין מנוס מלהתאכזר לפרט כדי שלא להתאכזר לציבור כה גדול. כן, מהשליט נדרשת גם אכזריות. כך יש לפרש את שירו של ז'בוטינסקי, שיר מורה דרך, שיר שהוא גם צוואה.
