התוצאות הרשמיות של הבחירות הכלליות לבונדסטאג ה-17 פורסמו לפני זמן רב. התוצאה החשובה מכל היא של המפלגה הליבראלית (FDP) שהגדילה את כוחה באופן משמעותי וגרפה כ-14.6% מקולות הבוחרים. הדבר הזה איפשר את הקמת הקואליציה הימנית "שחורה-צהובה" בראשותה של הקנצלרית מרקל באופן חלק וללא עיכובים מיותרים.
כפי שנצפה מראש, בהתאם לתוצאות ולנסיבות, אנגלה מרקל המשיכה לכהונה נוספת (שנייה במספר) כקנצלרית גרמניה לאור ניצחון מפלגתה בבחירות, אומנם לא באופן חד-משמעי, התוצאה היא פחות טובה ממה שחושבים, אך לאור התוצאה החיובית שהובילה המפלגה הליבראלית הכול השתנה. מרקל נפרדה לאחר ארבע שנות שותפות פוליטית, שנכפו עליה בעבר, מהשותפים הזוטרים - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ו"השליכה" אותם אל האופוזיציה בתמורה לעסקת חליפין, אפשר לומר משתלמת עבורה, עם הליבראלים שחזרו לאחר 11 שנים לשלטון.
הסיפור הגדול הוא מעבר לניצחון המשמעותי של הליבראלים ששבו לשלטון אחרי גלות ארוכה באופוזיציה, והוא בעצם הכישלון הדרסטי והמתמשך של הסוציאל-דמוקרטים לאורך כל הדרך. זה החל ב-2005 וזה המשיך והידרדר-והידרדר עד לבחירות של 2009.
סיפורה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הוותיקה ביותר בגרמניה, מפלגה עם היסטוריה מפוארת למדי הוא סיפור כואב ועצוב שהתחיל באמצע 2005, בסביבות חודש מאי, אז הפסידה המפלגה את השלטון במדינת נורדריין-וֵסְטְפַאליה לנוצרים-דמוקרטים לאחר שנים רבות. ההפסד ההוא, שעדיין כואב בלבבות בכירי המפלגה, הוא הגורם ההתחלתי של איבוד השליטה על "הגה השלטון" בידיים סוציאל-דמוקרטיות שהחל ב-1998.
בשנת 2005 ספגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מכות על גבי מכות, הפסדים ועוד הפסדים, כישלונות פוליטיים על כישלונות מפלגתיים, אולם למרות הכול היא בחרה לתת את משרת הקנצלר לידיה של יו"ר האופוזיציה דאז, אנגלה מרקל, על סמך חוסר האידיאולוגיה של הקנצלר הקודם שרודר שטען שאם המפלגה תשלוט בתיקים הבכירים של הממשלה היא גם תוביל אותה, ובפרספקטיבה של הזמן - שרודר הביא כישלון קשה וכואב למפלגתו עם ההחלטה האומללה להצטרף לממשלה גדולה עם אנגלה מרקל בראשה.
בסופו של דבר חוסר היכולת של הסוציאל-דמוקרטים להוות אלטרנטיבה שלטונית עם תוצאה מדהימה של 34.2% באופוזיציה גרמה להפיכת היוצרות ולהיותה של המפלגה גורם שולי וזוטר בממשלה של מרקל, אף-על-פי שיגידו מליצי היושר של המפלגה שהיא עשתה הרבה, אולי אף המון למען העם בתוכה והצליחה לשנות "ולהזיז הרים וגבהות" למען המדיניות הסוציאל-דמוקרטית.
בסופו של דבר ההפסד של המפלגה (בבחירות 2009) היה ידוע מראש, ההתמודדות הייתה לשם ההתמודדות בלבד. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ידעה פנימה שיכולתה להביס את הקנצלרית המשופשפת, האהודה בציבור וברמה הבינלאומית כאחד, זו שנבחרה פעם אחר פעם להיות האישה המשפיעה ביותר בעולם - על-פי המגזין האמריקני "פורבס", איננו עניין של מה בכך.
השלטון המרכזי עבר שינוי משמעותי בקדנציה הראשונה והאחרונה המשותפת למרקל ולסוציאל-דמוקרטים. מעבר לעובדה שהקנצלרית עבדה בהרמוניה מאוד לא ריאלית עם עמיתיה (שהיו גם יריביה מתחת לשולחן) בממשלה הגדולה, דבר שבסך-הכול עמד לזכותה, היא הצליחה גם לשמור על יציבות שלטונית לאורך תקופה ארוכת טווח.
היחסים שלה היו תמיד תחת מעטפת של התנגשויות בלתי פוסקות בעניינים רבים בינה לבין שטיינמאייר (כמייצג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית) שהפכו לבלתי נסבלים: מדיניות החוץ שהיו השניים חלוקים לגביה, המשבר הכלכלי שכל אחד ראה את ההתמודדות הכלכלית בצורה שונה לחלוטין, נושא מקומות העבודה, הנשים, המשפחה, נושא סגירת המפעלים הגרעיניים שברשותה של גרמניה והשוני בנושא הטלת מיסים. בנוסף נושא היציאה מאפגניסטן של כוחות הצבא הגרמני היה חלק שלא עזר לירידת המתח ביחסים בין מרקל למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בממשלה, אף-על-פי שלרוב היחסים לוו למול המצלמות בתמיכה ושותפות הדדית מאוד יפה.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היא סיפור של טרגדיה יוונית ממש, כל יכולתה להוות שלטון אלטרנטיבי מ-2005 התמוסס ונעלם. מאז בחירות 2005 כמעט כל שנה החליפה המפלגה מנהיג עד שבסוף 2008 חזר היו"ר של המפלגה בבחירות 2005, פרנץ מונטפרינג, לנהל את המפלגה מבחינת שלטון אדמיניסטרטיבי ולתת לשר החוץ הפופולרי של המפלגה וסגנה של מרקל באותם הימים, פרנק ולטר-שטיינמאייר, להיות מועמדה למשרת הקנצלר בבחירות 2009 בראש שקט.
באופן כמעט מדויק (על-פי הסקרים והפרשנויות שהחלו ב-2008 ואילך) החליט העם הגרמני לשלוח בצורה מבישה את הסוציאל-דמוקרטים לאופוזיציה לאחר שלא הקשיבו לרחשי העם ב-2005 והלכו לקואליציה הגדולה.
בסופו של דבר אנו תופסים כאן הידרדרות המדומה לכדור שלג מתגלגל ובו התרסקות כואבת וחריפה של השמאל הסוציאליסטי, ברוב המדינות באירופה, לטובת מרכז-ימין מתון.
כמו שזה נראה כרגע, כך גם זה צפוי לקרות, המפלגה השמרנית בבריטניה תחזור בקיץ הקרוב לשלטון לאחר שהות ארוכה באופוזיציה ותחליף את מפלגת הלייבור של בלייר את בראון בשלטון, בצרפת - המפלגה הגוליסטית בראשות סרקוזי מחזיקה את השלטון למול מפלגה סוציאליסטית קורסת לחלוטין ומסוכסכת לא מעט, בארה"ב אי-אפשר להגדיר את המפלגה הדמוקרטית כמפלגת שמאל, קיימים בה אנשים עם דעות שמרניות אפילו יותר מהמפלגה הרפובליקנית, באיטליה קואליציית הימין-מרכז בראשות ברולוסקוני שולטת, לעת עתה, וכו'.
נשאלת השאלה - מה קרה לשמאל הסוציאליסטי? האם זה הסוף לאותו שמאל שכנראה נהפך למאוס בקרב החברה המערבית?
אני חושב שהיום, ודווקא היום, קיים עדיין קושי רב לשרי הסוציאל-דמוקרטים להיפרד לשלום מהמכוניות המשוריינות, מהעוזרים הרבים, מהתמיכה התקציבית הנלוות ומההשפעה הרבה לטובת משרדי חברי הבונדסטאג הזוטרים בבניין שליד בניין הרייכסטאג בברלין, אולם זה המצב, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הובילה את עצמה חזרה לאופוזיציה, משהו שהיא הייתה צריכה לעשות כבר ב-2005.
קנצלרית גרמניה החדשה-ישנה, אנגלה מרקל, התחילה כהונה שנייה במספר עם השותפים שלה מימין, הליבראלים החופשיים. החיים האמיתיים של הפוליטיקה הגרמנית רק עכשיו מתחילים: למרקל מחכה אופוזיציה סוציאליסטית, שמאלנית, תוקפנית ונושכת מאוד שצריכה זמן להתחבר כדי להוכיח זאת, כאשר עד לאחרונה תפקדה אופוזיציה דלילה, מפולגת וחסרת משמעות שהייתה למפלגות הקטנות בראשות הליבראלים בקדנציה הקודמת עם הממשלה הגדולה. אני מאמין שאסור לסוציאל-דמוקרטים להוביל לפילוג באופוזיציה, הדבר הזה יחסל סופית את האפשרות לשוב לשלטון בבחירות הבאות.
לממשלת גרמניה בראשותה של מרקל יש בראש סדר העדיפויות - יציאה שקטה של גרמניה מהמשבר הכלכלי ואיזון כלכלי. בנוסף, הקנצלרית מרקל ושר החוץ ווסטרוולה, כיו"ר האופוזיציה והסיעה הליבראלית, תמכו בקיצוץ מיסים בקדנציה היוצאת באופן מתון בגלל השותפה הסוציאליסטית בממשלה, אולם הקיצוצים שמבקשים ווסטרוולה וחבריו בליבראלים לבצע היום מרחיקי לכת ועצומים למדי. זה מעבר למה שמרקל תסכים ומעבר למה שמרקל תמכה באופן כללי, אין ספק שהיא תתנגד לקיצוץ רוחבי במיסים על-פי מדיניות ליבראלית קיצונית, היא תשאף לאיזון שקט ולהליכה למרכז השפוי בתחום הכלכלי והמדיני כאחד.
תחום אסטרטגי נוסף שאמור לעלות על סדר יומה של הממשלה בברלין ועל סדר יומו של הבונדסטאג יהיה: ביטול סגירת מתקני האנרגיה הגרעינית של גרמניה עד 2021. נושא שעמד על סדר היום בקואליציה הגדולה היוצאת. זה היה טריגר נוסף שהוביל לסכסוך בין שתי המפלגות הגדולות, הדבר הזה יעבור בשקט מופתי, מאחר שהתמיכה הן של הנוצרים-דמוקרטים והן של הליבראלים בנושא הזה בקדנציה הקרובה - מובטחת.
הנושא הנוסף שיהיה בתחום המדיני-ביטחוני הוא: יציאת כוחות צבא גרמניה, הבונדסוור, מאפגניסטן שסועת הקרבות והפיגועים האינסופיים. ככל ששהות הצבא הגרמני מתארכת באפגניסטן לאור מה שמתרחש במדינה, הביקורת הציבורית גדלה באופן משמעותי, ובייחוד לאור הפצצת נאט"ו בשיתוף צבא גרמניה משאית של הטליבאן בצפון אפגניסטן שהרגה עשרות אזרחים תמימים בדרך. מרקל זומנה לדיון דחוף בבונדסטאג לאחר ההפגזה והסבירה שמדובר בלחומה בטרור, היא מצטערת על הנפגעים, אך לא היה מנוס מהפעולה ודחתה על הסף את המחאות. מנגד, בקרוב הממשלה הימנית החדשה לא תוכל לברוח מתאריך יעד מובהק ליציאת הכוחות מאפגניסטן למורת רוחם של האמריקנים, כאשר כבר לאחרונה פרץ כמעט משבר בגרמניה עם התפטרותו, הצפויה אפשר לומר, של שר ההגנה לשעבר, פרנץ יוזף יונג, מהממשלה לאור החשיפה התקשורתית שגורמים בברלין הסתירו מידע בנוגע להפצצה המסתורית באפגניסטן שהרגה אזרחים חפים מפשע. את הפרשה המדוברת עברה מרקל בשלום עם חוסר הגיבוי שנתנה לשר לשעבר יונג עם התפטרותו.
הפוליטיקה הגרמנית חוזרת בשנת ה-60, בתקווה רבה, להיות יותר מסעירה ממה שהייתה עד אז, משעממת ונוטלת כריזמה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חזרה לאחר 11 שנים לאופוזיציה עם תוצאת בחירות הגרועה ביותר של המפלגה מאז הקמתה לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנית, ומנגד הליבראלים חוזרים אחרי 11 שנים לשלטון, כנראה יציבו בהמשך הדרך את הדרכים לניהול אגרסיבי של השוק החופשי. אף-על-פי שמרקל באה ממפלגה שמזוהה עם הכלכלה החופשית ביחד עם מפלגת האחות מבוואריה. הקנצלרית מרקל גדלה במזרח הקומוניסטי לשעבר, היא דוגלת בנטילת מדיניות של רווחה עם שוק חופשי ביחד, מעניין איך תתמודד מרקל עם כוחות קפיטליסטיים בממשלה בחוזקה עצומה ועם כוחות סוציאליסטיים באופוזיציה בחוזקה עצומה, רק בהמשך יהיה אפשר לדעת.
אנגלה מרקל צעדה בבטחה לקדנציה נוספת, אין ספק שהיא ממשיכה להיות האישה מספר אחת של אירופה, אולם תוצאותיה בהמשך הקדנציה יקבעו האם היא באמת הולכת להיות "קנצלרית ברזל" כפי שהיה פטרונה הפוליטי, הלמוט קוהל, או שהיא תחתום כמו הקנצלר שרודר קדנציה שנייה ותצא לפנסיה מהחיים הפוליטיים, קשה לי להחליט. מנגד החשש שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הולכת לשקוע "בבוץ האופוזיציוני" למשך זמן רב גדל מרגע לרגע, חוסר המנהיגות במפלגה, חוסר ההליכה לעבר הצעירים עם הראש החדש - יכולה בהחלט להיות הגורם.
האופוזיציה לא זרה לסוציאל-דמוקרטים (SPD). הם שהו בה זמן רב מתחילת שנות השמונים ועד סוף שנות התשעים. אם יקרה המצב הזה פעם שנייה, והוא יכול לקרות עם מנהיגות נכונה של מרקל, כנראה שזה הסוף של הסוציאל-דמוקרטים בפוליטיקה הגרמנית.
ה-SPD לא ישרדו שנות אופוזיציה רבות כול-כך שוב, מאחר שמאחורי המפלגה נמצאת מפלגת "די-לינקה", מפלגת השמאל, ששואפת לפלג את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ואף לפרקה. אני חושב שהמטרות של יו"ר האופוזיציה שטיינמאייר ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדש - זיגמר גבריאל, קודם כל יהיו לשמור את המפלגה עם הראש מעל המים בתוך האופוזיציה, איחוד השורות, החלפת הדיסק אצל השרים מניהול ענייני המדינה לניהול ענייני הסיעה בבונדסטאג והמפלגה בפרט, ובעיקר - אחדות. כי בוודאות זה הולך להיות זמן רב.
מה שבטוח - לא יהיה כל כך משעמם.
