אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה העומד - מאז ינואר 2009 - מול אתגרים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים בו-זמניים חסרי-תקדים בחומרתם ובעוצמתם מבית ומחוץ.

אין מקום לאכזבה מתפקוד הנשיא אובמה שנבחר למשרה המורכבת והקשה בעולם - בתקופה עתירת זעזועים מקומיים, אזוריים וגלובליים המאיימים על שלום העולם - למרות חוסר-ניסיונו המשווע ולמרות תפישת עולמו הפשטנית המנותקת מהמציאות המורכבת.

אין מקום לאכזבה ממדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, שהיא פועל יוצא מתפישת עולמו שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008.

אין מקום לאכזבה מהנשיא אובמה, היות והכתובת הייתה על הקיר!

אובמה נבחר לנשיא בעיצומה של קריסה כלכלית - שאין יודעים עדיין את היקפה - המאיימת על רווחת ארה"ב ומעמדה הבינלאומי. מיליוני אמריקנים איבדו את בתיהם, האבטלה הרשמית מעל 10%, האבטלה האמיתית (שכירים שנאלצו לקצץ שכר וימי עבודה) 17%, הגרעון התקציבי הוא החמור ביותר מאז סיום מלחמת העולם השנייה, מאות בנקים פשטו את הרגל, "בועת הנדל"ן" התפוצצה, רמת ההשקעות הפרטיות בשפל, הצרכן האמריקני (שהוא מנוע הצמיחה) מהסס לקנות, עננת קריסה מרחפת מעל מערכות הביטוח
הלאומי והרפואי, המיסים עולים ומעורבות הממשלה בכלכלה מסתעפת ומעמיקה. ככל שעובר הזמן, הופכים השלכות הקריסה והצעדים לשיקום הכלכלה ל"כרטיס הביקור" של אובמה ולאבן רחיים על צווארו.

למרות שאובמה שואף להתמקד באתגרי פנים הקובעים את עתיד החברה האמריקנית ואת גורלו הפוליטי, הוא נשאב לקלחת הרותחת של הטרור הבינלאומי וסכסוכי הדמים הדתיים, הטריטוריאליים, השבטיים, הרעיוניים ומאבקי כוח ברחבי העולם. למרות שהוא
מושיט יד מפייסת למשטרי טרור, הטרור שולח את ידו הארוכה לתוך ארה"ב, מגביר את תחושת אי-הביטחון של האמריקנים ומחזיר לתודעתם את השאלה: "מתי - ולא האם - תיפול הנעל השנייה" (בעקבות הנעל הראשונה שנפלה ב-11 לספטמבר 2001)?! הטרור
המוסלמי מגביר את פעילותו המבצעית, הפוליטית, הפיננסית, הרעיונית והלוגיסטית באסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אירופה, ארה"ב, אמריקה הלטינית ואוסטרליה.

פקיסטן משחקת תפקיד כפול של בסיס טרור החשוב בעולם מחד ומלחמה בטרור מאידך. הממשל המרכזי בפקיסטן עלול ליפול - יחד עם מאגרי נשק גרעיני - לידי הטרור המוסלמי. האיפוק של הודו - מול גלי הטרור המוסלמי במומבי, ניו דלהי היידראבאד ואחמדאבאד - עלול לפקוע ולהוסיף שמן למדורת הסכסוך השורשי בין הודו לפקיסטן הגרעיניות. המלחמה באפגניסטן עלולה לעבור תהליך ויטנאמיזציה והמלחמה בעירק רחוקה מרגיעה. פינוי הכוחות האמריקניים משתי המדינות - ללא ניצחון צבאי ברור - עלול לערער עוד יותר את יציבות האזור והעולם.

סוריה מעניקה בסיס לטרור אנטי-אמריקני בעירק. אירן מסייעת לארגוני טרור ברחבי העולם, משדרגת יכולות בליסטיות ומתקרבת ליכולת גרעינית שתהפוך להר געש היורק לבה למפרץ, לארה"ב,
למזרח התיכון, לאירופה ולעולם כולו. צפון קוריאה הגרעינית מהווה מקור לאיומים בלתי-צפויים. סין ורוסיה אינן מסתירות את שאפתנותן, המדירה שינה מעיני שכנותיהן באסיה ובמזרח אירופה. מכסיקו עומדת בפני איום פנימי מצד ברוני סמים אלימים הנלחמים גם זה בזה, והופכים את טקסס, אריזונה וקליפורניה לזירת קרבות ביניהם. ונצואלה וקובה משתפות פעולה עם יריבי ואויבי ארה"ב, העלולים לזכות בדריסת רגל צבאית בחצר האחורית של ארה"ב. וזו רק תמונה חלקית של אתגרי-חוץ המטרידים את "מנוחת" אובמה.

מול אתגרים אלו עומד הנשיא אובמה, מצויד בתפישת עולם שהוצגה במערכת הבחירות ב-2008 ובשלושה נאומים מכוננים שנשא באוניברסיטת קהיר (4 ליוני 2009), בעצרת האו"ם (23 לספטמבר 2009) ובאקדמיה הצבאית בווסט פוינט (1 לדצמבר 2009).

בניגוד לאתוס האמריקני, הוא אינו מאמין בייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב וביעודה המנהיגותי במאבק החברות הדמוקרטיות נגד חברות דיקטטוריות פורעות-חוק. ארה"ב נתפסת בעיניו ככוח נסוג שניצל לרעה את מעמדו, ולכן הוא מתנצל באוזני מדינות העולם השלישי והמוסלמים, חוקר את התנהלות סוכני ה-CIA וסוגר את מחנה המעצר בגואנטנמו. לדעתו, העולם אינו זירת עימות בין חברות חופשיות לבין משטרי וארגוני טרור, אלא במת הידברות (Engagement) בין יריבים החייבים להבין, לכאורה, שהמשותף ביניהם עולה על המפריד ושהסכמים ואמנות עדיפים על עימות צבאי. הוא מציג עולם של גישור ולא של עימות. כוח צבאי אינו פותר סיכסוכים וחלף עידן מאזן הכוחות הצבאיים.

לכן, הוא מקצץ בתקציבי פיתוח מערכות נשק והגנה נגד טילים בליסטים, לא משלים מלאי בעקבות הפעילות בעירק ובאפגניסטן, לא מרחיב את הכוח הצבאי למרות הקצנת האיום ויוזם הסכמי צמצום מרוץ החימוש, גם אם הם משרתים אינטרס רוסי וסיני. לכן הוא גם ויתר על הצבת מערכות הגנה נגד טילים בליסטים בפולין ובצ'כיה לשביעות רצון רוסיה ולמורת רוח מזרח אירופה.

ממשל אובמה אוסר על נציגיו להשתמש במונחים "טרור בינלאומי", "טרור מוסלמי" (כי "האסלם הוא חלק מאמריקה") ו"טרור ג'יהאדיסטי" (כי "הג'יהאד הוא תהליך טיהור
ומאבק לקידום יעד מוסרי"). לפי אובמה, אין "טרוריסטים", אלא "קיצונים", "תופעות בודדות" ("אל-קאעידה" ו"טאליבן"), ו"אסונות ידי אדם". הטרור נתפש כאתגר רשויות אכיפת החוק ולא אתגר צבאי. הטרור מהווה - במידה מסוימת - תגובת העולם השלישי
לניצול, עושק וזלזול מצד המערב. לכן, מעניקים לטרוריסטים זכויות של עברייני-חוק. כאשר אין צלילות מוסרית קשה לצפות לצלילות בשדה הקרב.

אובמה רואה באו"ם ציר מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים, סבור שהפקידות הבכירה הקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה היא "אורים ותומים" ושואף להתקרב לדפוסי המדיניות האירופאית, למרות שהעולם החופשי זקוק ל"שריף האמריקני" ולא לעוד "שוטר מקוף אירופאי". לכן הוא שואף להימנע מיוזמות חד-צדדיות ולהרבות בפעילות רב-לאומית (Multilateralism) מדינית, משפטית, צבאית וסביבתית. לכן, אובמה הצטרף ל"מועצה לזכויות האדם" של האו"ם - המתמקדת בהכפשת ישראל וארה"ב - שהוחרמה על-ידי בוש. לכן, אובמה העניק "מדליה נשיאותית" למארי רובינסון שעמדה בראש "המועצה" והנהיגה את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית ואנטי-אמריקנית.

התייחסות אובמה לישראל מהווה פועל יוצא מתפישת עולמו הגלובלית, מהיותו הנשיא הראשון שאינו יוצא אסכולת הערכים היהודים-נוצרים (Judeo-Christian Values) ומחוג חבריו בשיקאגו והרווארד הנמנים על מבקריה החריפים של ישראל. "סימטריה מוסרית" ו"מדיניות מאוזנת" מנחים את התייחסותו לישראל ולערבים. הוא לא רואה בישראל בעלת ברית ייחודית או נכס אסטרטגי, אינו נלהב משיתופי פעולה ביטחוניים
ואזרחיים עם ישראל. הוא אינו שש להגן על ישראל באו"ם ובאירופה ומשייך את ישראל למערב המנצל ואת הערבים לעולם ה-3 המנוצל. אובמה מאמץ את קו התעמולה הערבי המתוחכם הטוען שהמסד המוסרי להקמת ישראל היא השואה, שהעניקה בית ליהודים, אך
עקרה את הפלשתינים מבתיהם. הוא רואה בנושא הפלשתיני את לב הסכסוך הערבי-ישראלי, את שורש הטרור האנטי-מערבי ואת הסיבה המרכזית לזעזועי המזרח התיכון.

המרשם שלו לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי הוא נסיגה לקווי 1949, עקירת ההתיישבות היהודית ברמת הגולן וביו"ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על פליטי 1948 וחילופי שטחים. אובמה שואף לקצץ את כנפי ישראל - מוסרית, אסטרטגית וטריטוריאלית - אך אינו רואה בכך עדיפות עליונה, ולא ייגרר לעימותים מול עוגני התמיכה של ישראל בציבור ובבתי המחוקקים. האם אובמה נהנה מאשראי ציבורי המאפשר לו להתגבר על ידידי ישראל בציבור ובקונגרס ולכפות על ישראל את תוכניתו?

הציבור האמריקני בחר באובמה למרות חוסר-ניסיונו המשווע בתחומי פנים וחוץ. במקום לקרוא את הכתובת על הקיר, השתעשע הציבור באשליה ש"העטיפה האטרקטיבית" טומנת בחובה "ספר מאלף". אבל, התנהלות הנשיא - בזירה המקומית והעולמית - גורמת לקריסת
תדמיתו. לדוגמא, רוב הציבור מתנגד באופן מסורתי לעליית מיסים, להרחבת הגירעון התקציבי ולהגדלת המעורבות הממשלתית שהפכו ל"סמל המסחרי" של אובמה.

60% מציבור הבוחרים סבורים שארה"ב נעה בכיוון שלילי. התמיכה באובמה צנחה מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010 - הצניחה הנשיאותית החדה ביותר מאז הנשיא ג'ראלד פורד ב-1975. ממועמד נשיאותי מעודד-קונצנזוס ועל-מפלגתי לכאורה ב-2008, מצטייר אובמה כנשיא מעורר-מחלוקת ומפלגתי-ליברלי ב-2009 (רק 20% מהציבור האמריקני מזדהים כ"ליברלים"). מנשיא-סוחף שזכה לתמיכת גוש המצביעים העצמאיים (30% מהציבור) וגרר את הדמוקרטים לניצחון בשני בתי הקונגרס, הפך אובמה לנשיא-מעיק הדוחק את העצמאיים למחנה הרפובליקני, משלהב את "הבוחר הלבן הזועם" ומאיים לגרור את המפלגה הדמוקרטית לתבוסה. הכישלון הדמוקרטי בבחירות נובמבר 2009 וסקרי דעת הקהל לקראת ה"פריימריז" באביב והבחירות בנובמבר 2010, מצביעים על מגמה
פרו-רפובליקנית עזה, הניזונה מנטישת אובמה על-ידי בוחריו.

לכן, הודיעו מספר צירי בית נבחרים וסנטורים בכירים דמוקרטים על פרישה, ולכן חל כרסום בהשפעת הנשיא הדמוקרטי על מחוקקים דמוקרטים, הנוטים להתקרב לבוחריהם ככל שמתקרב יום הבחירות, כלומר להתרחק מהנשיא (במציאות של הפרדת רשויות מוחלטת, שוויון כוחות בין הרשויות ומערכת ריסונים ובלמים המונעת עליונות של אחת הרשויות).

בעוד אובמה מצטייר בעיני רוב הציבור האמריקני כחורג מן הקונצנזוס, נהנית המדינה היהודית מתמיכת הקונצנזוס. היא מצטיירת - בעיני מר וגברת אמריקה, רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, נוצרים ויהודים - כנושא ערכי פנים אמריקני ולא רק כנושא חוץ. ישראל נתפשת כבעלת ברית דמוקרטית, שואפת שלום, מוקפת אויבים שאינם דורשי טובת ארה"ב. מדינה הקשורה לארה"ב בערכים, איומים ואינטרסים משותפים לתועלת שני הצדדים. סקרי דעת קהל ממצבים את ישראל בחמישייה הראשונה של בעלות הברית של ארה"ב (70%-60% תמיכה), לעומת הרשות הפלשתינית המדורגת בתחתית הטבלה יחד עם אירן וצפון קוריאה.

מוקד תמיכה שיטתית ברעיון המדינה היהודית - מאז המאה ה-17 - הוא הציבור האמריקני ונציגיו בקונגרס, המהווה זרוע שלטונית השקולה בעוצמתה לזרוע הנשיאותית. רוב היוזמות לשדרוג הדרמטי של יחסי ישראל-ארה"ב הן מבית מדרשו של הקונגרס, הנאבק לעתים בהתנגדות הבית הלבן. תפישת העולם של אובמה מרמזת שמאבקים נוספים צפויים בשנים הקרובות. הכתובת על הקיר!