בימיו של אלכסיס דה-טוקוויל, נסיעה לאמריקה הייתה עניין כה גדול, עד שאדם מוכרח היה לכתוב עליה ספר, במיוחד אם היה אציל בעל שאיפות פוליטיות בצרפת שלאחר המהפכה. כך קיבלנו את יצירת המופת הקלסית "הדמוקרטיה באמריקה".
כיום, כששבים מן העולם החדש, אפילו כתיבת בלוג נראית מגוחכת. ובכל זאת, אני מעז לטעון כי נסיעתי האחרונה לשם היא סיפור שראוי לספר אותו.
הזדמנתי לוושינגטון, בירת ארה"ב, בדיוק לאחר פקיעת תוקף האולטימטום שהציב ממשל אובמה לאירן. למעט יוצאים מן הכלל, מרבית האנשים בגבעת הקפיטול כמעט שלא הבחינו בכך שאמינותה של ארה"ב וכוח הרתעתה עומדים למבחן. תשומת לבו של הקונגרס הייתה נתונה בעיקרה לרפורמה המוצעת בשירותי הבריאות, כמו גם לתחתונים הנפיצים מתוצרת ניגריה.
כיוון שאירן ממשיכה לייצר מלאים של אורניום מועשר, הוצעה לה עסקה, שעל פיה רוסיה וצרפת תטפלנה במרבית האורניום האירני המועשר בחלקו, ותהפוכנה אותו לדלק גרעיני מיוחד, מועשר יותר, אשר ישמש את כור המחקר המוצב בטהרן. המועד האחרון לקבלת הצעה זו היה סוף 2009, ואירן דחתה אותה.
אירן הוכיחה לעולם כמה קל להתעלם מן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. היא יודעת, כי יש שתי סיבות טובות לכך שמועצת הביטחון של האו"ם לא תאשר נקיטת סנקציות חמורות יותר כלפיה: סין שפכה כסף לתעשיות הנפט והגז האירניות, הודות לנטישתן של חברות מערביות, ואילו רוסיה תשמח להיות עדה להשפלתה של אמריקה בעירק ובאפגניסטן, בעזרת אירן גרעינית, שתמיכתה באויבותיה של ארה"ב במזרח התיכון תחסן אותן מפני פעולת תגמול.
כך דחק את עצמו ממשל אובמה באורח פומבי, למצב שבו הוא נאלץ לבחור בין פצצה אירנית ובין הפצצת אירן בפומבי - מפני שממשל בוש ניהל עם אירן משא-ומתן בלתי רשמי, כמו שעשו כל הממשלים האמריקנים מאז מהפכת 1979. למעשה, כפי שכותב מייקל לדין (Michael Ledeen) בספרו מאיר העיניים "לסייע לרשע: אירן והמלחמה נגד המערב ("Accomplice to Evil: Iran and the War against the West, 2009): "סטודנטים שילמדו בעתיד יחסים בינלאומיים, לבטח יביעו פליאה נוכח ההתמדה שבה נשיא אחרי נשיא בארה"ב מחזרים אחרי המולות, משתדלים נואשות להגיע עמם להסכם כלשהו". וכפי שהודה בכנות שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס, עוד לפני שהנשיא אובמה אפילו פתח באורח רשמי במשא-ומתן עם אירן: "כל ממשל מאז 1979 הושיט בצורה זו או אחרת את ידו לאירנים, וכולם נכשלו".
ממשל קלינטון, לדוגמה, ניסה להגיע ל"עסקת ענק" עם אירן. הנשיא קלינטון ומזכירת המדינה אולברייט הסירו את הסנקציות על אירן והתנצלו בפומבי על עוולותיה כביכול של אמריקה. ובכל זאת, מנהיגה העליון של אירן לא התייחס אליהם.
אפילו ממשל בוש ביקש להגיע להסדר עם המולות. בשנת 2008 שכנע שר החוץ הבריטי, ג'ק סטרו, את קונדוליזה רייס, שהאירנים מוכנים לעסקה להשעיית העשרת הגרעין בתמורה להסרת הסנקציות של המערב נגדם. רייס, מצידה, שכנעה את הנשיא בוש לתמוך ביוזמה.
במחצית 2008 האמריקנים כבר היו משוכנעים כי הם אכן הגיעו להסכם עם המולות. קונדוליזה רייס עמדה להכריז בספטמבר בעצרת הכללית של האו"ם, כי ארה"ב תסיר את הסנקציות ואילו אירן תפסיק את פעולות ההעשרה. אך דבר זה מעולם לא קרה, היות שאחמדינג'ד הוליך שולל את ארה"ב. כשנאם בפני העצרת הכללית, הוא לא הכריז על קיצה של תוכנית הגרעין האירנית, אלא דיבר על בואו הממשמש ובא של האימאם ה-12.
בדצמבר 2008, בהתייחסו לארה"ב, הצהיר נשיאה הקודם של אירן, רפסנג'ני: "במשך 30 השנים האחרונות השתוקקתם לקיים דיאלוג עמנו, ואנו לא דיברנו איתכם". ואכן, יש לכך סיבה: כיצד יכולים המולות לחדול מעוינותם כלפי אמריקה, כשעוינות זו היא יסוד מוסד של משטרם?
ניסיונותיה הכושלים של ארה"ב לפייס את אירן מזכירים את ניסיונותיה הכושלים של ישראל לפייס את הפלשתינים. אך נראה כי ישראל דווקא הבינה לבסוף את העניין. ארה"ב, לעומת זאת, ממשיכה להאמין כי כדי לסכם עסקה נחוצה רק השתדלות רבה יותר, שוב ושוב. בעת שהותי בוושינגטון, נפוצו שם שמועות כי
רם עמנואל "איים" על ישראל ועל הפלשתינים בהסתלקותה של ארה"ב מן המשא-ומתן. איזה "ברוך שפטרנו" זה יכול היה להיות!
אם ממשל אובמה אכן מבקש לגשר על הפער בין ישראל ובין הפלשתינים, עליו, ראשית, לנטרל את אירן ולהפסיק את התערבותה השלילית באזור. מדוע שהפלשתינים יתעשתו, בעוד האירנים מפעילים בחופשיות את חמאס ואת חיזבאללה? ומדוע שיתפשרו, כאשר התגרענותה הצפויה של אירן גורמת להם להרגיש כי משא-ומתן עם ישראל רק מבזבז את זמנם? אנשי ממשלו של אובמה, הטוענים כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני יסייע לניטרולה של אירן, מבלבלים אפוא בין סיבה לתוצאה. אין זה משנה אם הם עושים זאת מתוך נאיביות או מתוך דמגוגיה.
כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 חש טוקוויל, כי מטרתה העליונה של ארה"ב תהיה שמירת החירות. אך היה עליו כנראה לחיות במאה ה-20 כדי להגיע להכרה, כי תהיה ארה"ב אשר תהיה, היהודים יכולים לסמוך אך ורק על עצמם בהגנה על חירותם, ולמעשה - על עצם חייהם?
