נחום ברנע בטורו השבועי נדרש, ואין אני יודע על-ידי מי, לצטט מפרקי אבות כדלקמן: "במסכת אבות מסופר על הלל הזקן, שראה גולגולת צפה על פני המים, ונשא באוזניה נאום תמציתי על המחזוריות בעולמנו. "על דאטפת אטפוך" אמר הזקן, "וסוף מטייפייך יטופון". בתרגום מקורב: "את, שהטבעת אחרים, הוטבעת בעצמך, ומטביעייך סופם לצוף".
ואני שואל למה? למה? למה לחפש דימויים מעולם שאינך מכיר? מדוע להפגין קבל עם ועדה - שלפחות בחלקם מכירים את הפסוק, שלא לדבר על דרדקים בני שש מהעולם הדתי והמסורתי שיכולים להרצות שעות על משמעותו העמוקה של המשפט המופלא הזה - בורות איומה כזו?
בכלל אינני מצליח להבין את הכמיהה הזו של אנשים הגאים בחילוניותם, להביא דוגמאות מן המקורות היהודיים, הרבה פעמים שלא לצורך, וגרוע יותר עושים כשהם מביאים דברים העומדים בסתירה גמורה לדבר שהתכוונו לו. אז למה?
לפני איזה זמן יצא לי לקרוא מאמר של אחת שנחשבת פובליציסטית, אודות "תנורו של עכנאי" ממסכת בבא מציעא. במהלך קריאת המאמר משתכנעים שהכותבת היתה באיזו הרצאה, שמעה מה ששמעה, הקישה מה שהקישה ורצה לספר לחבר'ה. מאיפה לה לדעת שאת הסוגיה הזאת מלבנים כבר כמעט אלפיים שנה? ויש דעות לכאן ולכאן של בני סמכא מכל צד? המושג "ארון הספרים היהודי" הולך ופוחת ואין אונס.
ובכן, למען הקוראים של נחום ברנע אסביר את המשנה הזאת מתוך הפירוש של הרב הגאון פינחס קהתי: על דאטפת אטפוך וסוף מטייפייך יטופון" - על שהטבעת אחרים, הטביעוך, כלומר רשע היית ומלסטם את הבריות, והיית הורגם ומטביעם בנהר, כדי למחוק עקבות הרציחה, שלא יתגלה הדבר - ובאותה מידה מדדו גם לך, וסופם של אלה שהטביעוך, יטבעו אף הם: כי לא היתה הרשות להרגך אלא לבית דין, וההורג בלא בית דין חייב מיתה: ולא מסרך הקדוש-ברוך-הוא בידם של רוצחיך, אלא מפני שמגלגלים חובה על-ידי חייב, ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהם מיתתך. וכן כתוב (איוב לד' יא') "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו".
אלא שגם את ההסבר הזה יש להעמיק ולדרוש ומסופקני אם אדם חילוני כמו נחום ברנע שאינו עוסק בכך, יגיע להבנת הכתוב.
