הכל תמורת לא-כלום

על-פי המידע המבהיל שמביא אריאל כהנא, ראש הממשלה נתניהו נפל למלכודת פלשתינית כפולה: הוא הסכים למשא-ומתן על גבולות תחילה, ומוכן בפועל לנהל אותו בתיווך אמריקני ולא ישירות עם הפלשתינים. הנוסחה הזו פירושה הכול תמורת לא-כלום, ההיפך הגמור של תבונת נתניהו מן הקדנציה הקודמת שהתמצתה בנוסחה המפורסמת: יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו.

עד נאום בר-אילן, נתניהו התנגד למדינה פלשתינית לא משום שהוא איש ארץ ישראל השלמה. הוא לא, ומעולם לא היה. הוא תמיד היה בעד סוג כלשהו של חלוקת השטח בין ישראל לבין רשות פלשתינית עצמאית מינוס. הוא באמת ובכנות לא רוצה בשימור המצב הקיים לנצח, וחותר להגיע לנוסחת חלוקה מוסכמת. אתה יכול לאהוב את זה או לא לאהוב, אבל זו עמדת רוב הפוליטיקאים בישראל משמאל ומימין, ואני מעריך שזו גם עמדתו של רוב הציבור בישראל. אלא שהשאלה הבלתי פתורה היא מה יהיו גבולות החלוקה, ומה פירושה של עצמאות מינוס.

נתניהו הסביר פעמים רבות, ובכלל זה גם בנאום בר-אילן עצמו, מדוע הוא מסכים לרשות, או ישות, או ממשל עצמי, אבל לא רוצה להסכים למדינה. משום שהמילה 'מדינה' חזקה יותר מכל ההתניות שמגבילות אותה. למדינה יש זכות להחזיק צבא ולכרות בריתות ולייבא נשק בכמויות בלתי מוגבלות, ולמדינה יש מרחב אווירי משלה וטריטוריה שלאיש אין זכות להתערב במה שנעשה בה. לכן גם אם יסכימו הפלשתינים שהמדינה שלהם תהיה שונה מכל המדינות, למשל בכך שתהיה מפורזת מנשק כבד ושבתנאים מסויימים לישראל תהיה זכות התערבות בשטח שלהם, התוצאה תהיה שהמדינה תקום וההסכמה לא תקויים, כי למילה יש יותר כוח מאשר לנייר הכתוב. כך הסביר נתניהו לאורך שנים בהיגיון ובשכנוע פנימי רב. יש דבר דומה לזה בהלכה. מי שנושא אישה בתנאי מוסכם שהוא יהיה פטור מאחת מחובות היסוד של איש לאשתו, גם אם האישה הסכימה לכך ההלכה היא שהנישואין תקפים והתנאי בטל.

אהוד אולמרט וציפי לבני, כמו גם ברק אובמה וביל קלינטון, לא קיבלו את דעתו זו. המילה היא רק מילה, הם מאמינים, ומה שקובע הוא ההסכם ולא המילון. לשיטתם אם זה מה שיוסכם, יכולה להיות מדינה שתהיה מפורזת ושתקבל על עצמה הגבלות על ריבונותה.