פרשת השבוע, מִּשְׁפָּטִים, נאמרה כולה במעמד הר סיני, ורק בסופה נחתמת הברית שנכרתה בסיני בינינו ובין הקב"ה, לאחר שהכרזנו בנכונות מלאה: כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אומנם רק עשרת הדברות נאמרו באזני כל העם בקולות וברקים, אבל גם כל ההמשך, עד סוף הפרשה שלנו, נאמר למשה באותו מעמד. במעמד הזה גם נתבססה מנהיגותו של משה והוא נהיה למופת של מנהיג מאז ועד בכלל, עד כדי כך שחז"ל עורכים הקבלה בין משה, הגואל הראשון ובין המלך המשיח, הגואל האחרון, ובקבלה וחסידות נקבע בפשטות ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון". כלומר שלגואל האחרון, המשיח, יהיו אותן תכונות מנהיגות שהיו למשה, הגואל הראשון.

לפני כחמש שנים (שבת חנוכה [ויגש] ס"ה) כתבנו באריכות יחסית על נגעי המנהיגות אצלנו. כמובן, זו לא הייתה ההתייחסות היחידה שלנו לנושא, כי מדי פעם אנחנו חוזרים אליו תוך היענות לאקטואליה בהקבלה לפרשת השבוע, אבל המיוחד באותו מאמר הייתה הקביעה שמנהיגי המדינה לוקים בתסמונת ה-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ (משלי ל"א). לא נחזור כעת על מה שכתבנו אז, רק נזכיר שהעבדות הזאת היא מנטלית, שיעבוד למוסכמות ו/או למוקדי כח והיא המצע שעליו צומחת התעמרות השלטון באזרח. אבל המעניין הוא שבין המחמאות שהתורה חולקת למשה רבנו נמצאת גם המחמאה (דברים ל"ג) עֶבֶד-ה'. המשיח, גם הוא מאופיין באותה תכונה; עליו אומר הקב"ה בפיו של הנביא (ישעיהו נ"ב): [יג] הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.

גם במאמרנו לפרשת חיי שרה ס"ה דיברנו בנושא זה ושם הראינו כי העבדות הזאת היא חיובית לחלוטין. מדובר בשיעבוד מוחלט למשימה ומחוייבות מוחלטת לחתירה אל היעד. גם אצל המתיימרים להנהיגינו ניתן לזהות, די בקלות יש לומר, מדה של שיעבוד. אפילו מדה גבוהה עד מופרזת, אלא שלהוותנו, השיעבוד הזה הוא שיעבודו של העבד המנטלי, זה שיותר מכל הוא חרד למעמדו וליציבות כסאו. על כן קלושים הסיכויים שנשמע מהם אמת, אפילו אם היא לא כל כך כואבת, כי הם מנותקים ממנה לחלוטין. הם נעולים על איזו תפיסת עולם (קונספציה בלע"ז) ולא יתנו לעובדות לבלבל אותם. הם משקרים לעצמם ועל כן, בהכרח, משקרים גם לנו, כעניין שבשגרה. ואנחנו, אסירים מנטליים כמותם, מאמינים להם וחוסכים מעצמנו את המאמץ שבחשיבה עצמאית החושפת שקרים.

העיסוק בנושא הזכיר לי משהו שקראתי לא מזמן אודות ההנחיות שהעניק כ"ק אדמו"ר הרש"ב, הרבי החמישי בחב"ד, לבנו יחידו כאשר הגיע לגיל בר מצווה; א'. לא להיות מוטעה בעצמו, כלומר להזהר מהערכה עצמית מופרזת או ממעיטה. ב'. לא להטעות את אחרים, כלומר למנוע אפשרות שיעריכו אותו הערכה מופרזת. ג'. לא להיות מוטעה על-ידי אחרים. והאמת היא ששני האחרונים תלויים בראשון; שאם אדם אינו מוטעה ביחס לעצמו - הוא לא יַטְעֶה את אחרים וגם לא יטעה בהם. אותו נער גדל להיות הרבי השישי בחב"ד והנהיג את עצמו ואת חסידיו בגאון יהודי שאינו כופף ראשו בפני הגלים הזדונים המנסים להטביעו. נאמן להנחיות של אביו, הוא עמד איתן מול המערכת הבולשביקית שניסתה לשתק את פעילותו היהודית ואף איימה על חייו, וניצח.

כאמור, פרשת השבוע היא פרשת מִּשְׁפָּטִים ובין היתר מוזכרים בה כמובן גם השופטים המכונים א-להים. שופט חייב להיות בעל חושים מחודדים להבחין בין אמת לשקר וזה, יש להניח, מוסכם על כולם. העניין הוא, שכל אחד מאתנו שופט במדה כזו או אחרת. כל אחד שופט את עצמו (לקולא בדרך כלל) ואת זולתו, גם אם אינו עושה זאת במודע. יחסנו לזולת נקבע בהתאם לשיפוטנו אותו, והראיה היא שלאנשים שונים אנחנו מעניקים יחס שונה. בהכרח יש לומר שמסקנת השיפוט קובעת את היחס לזולת, גם אם כאמור, השיפוט הזה אינו נעשה במודע. רק אדם שהגיע לשיפוט עצמי מאוזן, יכול לשפוט נכון את זולתו ויש להניח שכבר אמרו את זה לפני ואפילו בניסוח טוב יותר.

למשה רבינו ולכל המנהיגים הגדולים בעם ישראל הייתה הערכה עצמית מאוזנת לחלוטין. הם לא טעו בהערכת עצמם ולכן גם לא הטעו את זולתם ולא טעו ביחס אליהם. את ההערכה העצמית שלו ניסח משה במלים הבאות (שמות ט"ז): וְנַחְנוּ מָה, בלשון רבים, כי מתייחס גם לאהרון. ודוד מלך ישראל חי וקים אמר על עצמו (תהלים כ"ב): [ז] וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם. יש עוד דוגמאות כמובן, אבל זה מספיק כדי להבין כי רק מתוך הערכה עצמית כזאת המנהיג יפעל לטובת העם ורק לטובתו.

למי כפוף המנהיג האמיתי?

למרבה הצער, התרגלנו למנהיגים שמבטיחים לנו כל מיני הבטחות חסרות כיסוי מצד אחד ומהלכים עלינו אימים מצד שני. מבטיחים לנו שאם רק נעשה הסכם וכמעט לא משנה המחיר (כבר לא מדברים על שלום, התפקחו???) יהיה לנו שקט מהשכנים ונוכל לשגשג ולפרוח, ומצד שני מאיימים עלינו שאם לא ניעתר להסכם - זו למעשה הזמנת מלחמה. זה שקר וזה שקר, כי הסכמים אולי יבטיחו לנו שקט אבל בטוח שלא יקיימו. הרי ההסכמים שכבר עשינו, לא ממש העניקו לנו את השקט המיוחל ונראה שאפילו להיפך, סיבכו לנו את החיים עוד יותר. מצד שני, כבר שלושים ושבע שנים אין לנו הסכם קבע עם סוריה, וכמה אירועים ביטחוניים היו לנו מולם בשנים אלו? נשווה את זה למספר היהודים שנהרגו בפיגועים שהתאפשרו בעקבות "הסכמי השלום" עם מצרים ועם ירדן והמסקנה ברורה לגמרי לענ"ד.

אלא מה - חייבים להיות בתנועה, לא לדרוך במקום, שתהיה התקדמות במגעים עם השכנים. לאן תוביל אותה התקדמות - לא משנה, העיקר להתקדם, העיקר שברק וברק יהיו מרוצים, מעמדם הפוליטי תלוי בכך. אכן, עם ישראל בכלל וכל יהודי בפרט חייב להיות בתנועה מתמדת, אלא שהתורה מגדירה לנו במדויק מהו היעד וגם מהו הנתיב להגיע אליו. אבל לפני שנאריך בנקודה זו, הנה מה שאומרת פרשת השבוע שלנו על היחס שאנחנו אמורים להעניק לארץ שנתן לנו ה' וממילא גם מהו היחס הנכון מצידנו לשכנים שטוענים לבעלות עליה (שמות כ"ג): [לא] וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר: כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם, אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, מִפָּנֶיךָ. [לב] לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית.

בזוהר מכונה משה רבינו "רעיא מהימנא" שפירושו הרועה הנאמן כי רעה את עם ישראל בנאמנות וגם רועה האמונה, שמשפיע לכל פרט בעם את כח האמונה. אמונה כשהיא לעצמה זה לא עניין גדול, כי יהודי הוא מאמין בטבעו. יש פעמים שבוחר להאמין בתחליפים הזויים אבל תמיד מאמין. משה רבינו מפרנס את האמונה של היהודי ומטפח אותה עד שהיא הופכת למודעות. הדבר רמוז בתיאור מהלך שליחותו לגאול אותנו ממצרים וגם אחרי כן. כשבא לבשר לעם את בשורת הגאולה, כתוב (סוף פרק ד') וַיַּאֲמֵן הָעָם. זה מספיק בשביל התחלה, אבל צריך להיות המשך, תנועה מתמדת, לא?! והמטרה להמשך גם היא כתובה (פרק ו'): וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. לא מספיק להאמין, צריכים לדעת, לחוות את נוכחות ה'.

הזכרנו את ההשוואה שעושים חז"ל בינו ובין המשיח ועד שבקבלה ובחסידות - הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון. במה דומה הגואל האחרון לגואל הראשון? ובכן, הגואל הראשון פעל שבני ישראל ידעו את ה' והגואל האחרון יפעל שכל העולם ידע את ה' (ישעיהו י"א): [ט] לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. וכן בירמיהו (ל"א): [לג] וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'. אכן תנועה מתמדת, אבל לאו דוקא ברבדים הנראים לעיני בשר, בתחומים שניתן למדוד ולכמת, אלא בהעמקת המודעות האלוקית עד שתהיה טבעית לנו ולכל העולם. זהו תפקידו של מנהיג ישראל וזה בדיוק מה שחסר לנו כיום.

וזה מובן, הרי אם לא ניתן לכמת ולמדוד את ההתקדמות, אם אומות העולם לא יחלקו מחמאות ל"מנהיגים" והתקשורת לא תפרגן להם - אנה ישאו את חרפתם ובמה יתייצבו לפני הבוחר לבקש את אמונו המחודש? אכן, כאשר משתעבדים ל"מה יגידו" או ל"איך אני נראה" או לכל שיקול צדדי כולל שיקולים כלכליים, נתפסים בהכרח לסגנון השלטון של עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. שכן בעולם הזה, כל עוד המצב הוא ש-הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; ועוד לא הגענו למצב בו וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה (ישעיהו ס') העבדות אכן נפוצה מאד, כי כל אחד משועבד למשהו. הפרשה אפילו פותחת בדיני עבד עברי ומלמדת אותנו שאין עליו להשתעבד יותר משש שנים. בפנימיות, זה רומז לששת אלפי שנות קיום העולם במתכונתו הנוכחית, שהוא מעלים על האלוקות שמהווה אותו.

והעבודה שלנו, כתוב בחסידות, היא מלשון עיבוד עורות. כמו שהעור משתנה ומשביח מאד על-ידי עיבוד נכון, כך כל יהודי, עבד עברי, נדרש לעבד את אישיותו ולהשביח אותה למירב האפשרי עבורו. שכל הנהגותיו במחשבה, דיבור ומעשה יהיו כראוי ובהתאם לרצון העליון. וכמו שמכבסים בגדים גשמיים, כך גם את לבושי הנפש, צריכים לסלק מהם כל פסולת ולצחצח אותם היטב. בכך מכשירים את עצמנו להיות עבדי ה' בדרכו של משה משיח, וזוכים לגאולה אמיתית והשלמה מיד ממש.