לפני שבוע נקלעתי למוזיאון תל אביב, מקום המתיימר להיות מעוז של אמנות ותרבות. הסתובבתי בין האולמות בהם מוצגים ציורים ועבודות מתקופות שונות, של אמנים רבים, חלקם ידועים ומפורסמים, וחלקם פחות ידועים. מוצגות שם עבודות של ציירים שאת חלקם אהבתי יותר ואחרות דיברו אלי פחות.
המשותף לכולן היה מידת "הצניעות הראויה". מעצם היותה של תמונה מרובעת, בין אם היא ממוסגרת ובין אם לא, היא קובעת לעצמה גבולות. ובאופן הזה היא זוכה מיד לממד הצניעות והאינטימיות ההכרחיות לקשר התחושות שבין היוצר לצופה. התבונה האנושית זקוקה לגבולות כדי לעבד באופן אופטימלי מידע, גם כאשר הוא מופנה לצד הרגשי של המוח.
אמנים הם "טראנסמיטרים יחידאים". המסרים שהם מנסים להעביר גם הם אישיים. זה הכרח לשמירת האינטימיות שאמנות אמורה לשדר לצופה. מן הסתם, כפי שתחושת האהבה היא אינטימית יחידאית לכל נפש.
ידוע לי רק על אמן יחיד שאין שני לו, שעבודותיו מושלמות ונטולות גבולות, ושכולנו מתקיימים כל העת בתוכן ומהווים חלק בלתי נפרד מהן. לאמנות בימינו, כמו לתרבות ולשיח האנושי, הולכים ומיטשטשים הגבולות. וככל שכך נפרצים להם גבולות האינטימיות, ומתערבבים להם תחומי האמנות והאומנות. גם לחופש הביטוי אסור להיות בלתי מוגבל, המוגבלות של אסורה בכבלי המוסר של החברה, שבה אמור הביטוי להתבטא.
עם כל הקסם שיש באנרכיזם, האנרכיה נשמעת אולי טוב כרעיון אמנותי, אך כל עוד תהיה האמנות מיועדת לבני האדם, במתכונתם הנוכחית, קשה לראות אותה מאריכה ימים בתודעת האדם.
במועד ביקורי היו שני אירועים המוניים נטולי אינטימיות במוזיאון: היה כינוס הפקת לקחים רב-משתתפים של אגפי תחזוקה בחיל האוויר, בו הוצגו חלקי מנועים שכשלו וגרמו לתאונות מטוסים, והם הוצגו להם בצד דוכני שפע הכיבוד המגוון, במין אווירה חגיגית; והמוני תכולי המדים, שבאו להשכיל, ללמוד וליהנות, וגם להפנים - היו מיצג אמנותי חי ונושם ל"טבע האדם". והיה המייצג האמנותי המכונה, משום-מה, "טבע האדם", שגם לו היה ממד צופים "המוני" יחסית לממוצע שגרת המבקרים המאפיינת את המקום. לא ביררתי למה ניתן השם היומרני הזה, שיש לו קשר מקרי בלבד למיצג. לא היה שם למעשה לא טבע, לא אדם ולא אמנות.
במיצג הזה יש יצירתיות גראפית אמנותית ועבודה מדויקת מרשימות. עיקרה - עבודות חיתוך מתכת ממוחשבות בציוד מתקדם, שנוטלות צלליות מתמונות של עצים ושיחים בשלכת, עתירי ענפים, בדים וזלזלים, וכולאות אותם בצלליות גיאומטריות ובצלליות דמות אדם שקופות, בתנוחות שונות ובצבעים שונים. וישנו מיצג מרכזי באולם נפרד (שבמקרה שלי היה צמוד לאולם ולמבואה בה התקיים כינוס חיל האוויר), בו מוצגים תקועים בשורות על הרצפה בתוך מלבן גדול, כעשרים אלף חיתוכי עורקי צמחים קטנים ממתכת. שמצד אחד צבועים בחום ומצד אחר צבועים בגווני צמחייה שונים. וככל שאתה מתרחק, זוית הראייה מעניקה עושר צבעוני שהולך וגדל. אכן, מדובר במיצג מרשים בממדיו, המוני ייחודי, הן במורכבותו הטכנית והן בצבעוניות שלו, שנעשה בידי אומנים (עוזרים) לא מעטים.
זה בהחלט נכנס להגדרה של אסטטיות ויופי צבעוני, אבל לא זכיתי לשמץ חוויית האינטימיות הנדרשת למעשה אמנות. זאת אמנות גראפית במיטבה ואיני מזלזל בחשיבותה של הגראפיקה בשיח התרבותי בין בני האדם. לטעמי, אם כבר נדרש שם, הרי "כי האדם עץ השדה" יותר מתאים למיצג.
לפני כשנה ראיתי בחיפה את מיצג הגופות פשוטות העור, שזכה אף הוא לנוכחות המונית של מבקרים. זהו מיצג מרשים ומרתק, והוא אסטטי במידה שגוף האדם הוא יצירה אסטטית, גם שם מדובר בסוג של אמנות חיתוך. והשם "טבע האדם" מתאים שם הרבה יותר.
