תוכנית "אורות לתעסוקה" פועלת מכוח החוק בסעיף 36 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004. היא נועדה לקדם שילובם של מקבלי גמלאות בשוק העבודה.
בתוכנית משתתפים מקבלי הבטחת הכנסה או תובעי הבטחת הכנסה מן המוסד לבטוח לאומי, המתגוררים באותם אזורים בהם הוחלט להפעיל את התוכנית.
הבעיה שחברת "אורות לתעסוקה" אינה יכולה לייצר מקומות עבודה חדשים. זו חברת השמה פרטית שבעליה מתוגמלים בנדיבות רבה על-ידי ממשלת ישראל. עבור כל השמה מקבלים בעלי החברה 34,000 שקל. רוב העובדים משתכרים סביב 3,000 שקל לחודש. חלקם אפילו זוכים למשרות חלקיות או עונתיות ושכרם אף פחות מ-3,000 שקל. ואילו בעלי החברה רק עבור ההפניה מקבלים תמריץ של 34,000 שקל ל"גולגולת".
אין כאן מתן אפשרות של עבודה, שתחלץ את מקבל השרות ממעגל העוני. כדי להשאירו בשולים החברתיים של עבודות נקיון ושירותים גובה החברה באדיבות ממשלת ישראל הון עתק, שלא ניתן להצדיקו.
בכל שנות קיומה של מדינת ישראל פועל שרות תעסוקה. ניתן גם לבקר את השירות. וגם אם הביקורת מוצדקת, החלופה שנוצרה היא שערוריתית.
עובדה אחת אי-אפשר לקחת משרות התעסוקה: במגבלות הקיימות של השוק הוא מצליח להגיע לממוצע של עשרת אלפים השמות עבודה בחודש. "אורות לתעסוקה" מצליחה להגיע לכמה מאות השמות עבודה בחודש. אבל חשוב לשים לב לשני נתונים נוספים, והם: לרשות שרות התעסוקה בכל הארץ עומדים 147 מיליון שקל; לרשות חברת "אורות לתעסוקה" עומד תקציב יותר נדיב רק של 170 מיליון שקל. ולא דיברנו על חברות הפרסום שגורפות מיליוני שקלים עבור תשדירי פרסומת המאדירים את שמה של החברה.
"אורות לתעסוקה" מתגאה בכך שהיא מחנכת את משתתפי התוכנית בתרומה לקהילה. לא שמעתי שאנשי חברת החשמל, עובדי מדינה או מורים נדרשת מהם התניה לקבלת התגמול הכספי עבור עבודתם. וההתניה היא בתרומה לקהילה. השרות לקהילה נתפס בעיני "המחנכים" כהכנה לעבודה. למעשה, מדובר בימי עבודה ללא שכר מאנשים הזקוקים לכל פרוטה למחיתם.
במדינה שהחליטה להפריט עצמה לדעת מבוזבזים מיליוני שקלים בתוכניות שלא תחלצנה אנשים ממעגל העוני. הן רק מבטיחות נתח שמן ל"סרסורי חברת עֲבָדִים", המתהדרת בשם הגזור מהמלה: אור, אבל יש בו יותר מדי חושך.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
