זילות האזרחות ותעודת הזהות הישראלית

אינני נכנס כאן לשאלה אם יש לכפות על כל מקבל אזרחות להצהיר אמונים למדינה ולחוקיה, למרות שהדבר מקובל ונהוג במדינות רבות, כולל בארה"ב. אך מדוע להעניק אזרחות ותעודת זהות, למי שרק אמש היה אזרח של מדינת אויב ואולי גם אחז בנשק נגד מדינת ישראל?

ככלל, דומני שאזרחות ישראלית חייבת להיות זכות גדולה ולא חובה. יש להיזהר מאוד בהענקתה למבקשים אותה ובשום פנים לא לכפותה על מי שבז לה ואינו חפץ בה.

אני סבור שגם את חוק השבות יש לצמצם קמעה. שרידי השואה שחפצו בכך עלו כבר מזמן לישראל. אין כמעט קהילות יהודיות העומדות בפני סכנת הכחדה שלא מרצון (התבוללות). ראוי להשאיר את חוק השבות בעינו ליהודים ולילדים שאחד מהוריהם, לפחות, היה יהודי. לא די בסב יהודי.

במקביל, צריך כבר להבין כי העולם היהודי מחוץ לישראל כבר אינו אורתודוכסי ברובו, וכי רוב אלו שעדיין מצהירים על יהדותם ומשתייכים לקהילה מסוימת - זו לרוב קהילה קונסרבטיבית או רפורמית.

גם הליכי הגיור חייבים לעבור מבית שמאי לבית הלל. לא ייתכן שאיזה דיין שהתמנה על-ידי פלג קיצוני ביהדות האורתודוכסית החרדית יפסול כך, לפתע, גיורים שנעשו כדת וכדין על-פי ההלכה. אנו מקרבים את שונאינו ומרחיקים את אוהבינו.

ובינתיים: יש להחליף חיש את התעודות המיושנות בתעודת זהות חדשות שלא ניתן, או לפחות יהא קשה מאוד-מאוד לזייפן, מדוע? פשוט משום שבנפשנו הדבר.

התעודה הכחלחלה הזו מעידה על בעליה שהוא בעל אזרחות ישראלית, בעל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, ומקנה לו זכויות והקלות שונות, החל מזכויות כלפי המוסד לביטוח לאומי, זכות כניסה ויציאה מישראל, הקלה בבדיקות במחסומי-ביטחון הכרחיים לצערנו, ועוד.

נדבר תחילה בתעודת הזהות.

התעודה עצמה היא מסמך מיושן, הניתן לזיוף בקלות רבה, והקל מכל הזיופים הוא החלפת התמונה בתעודה והכנסת תמונתו של המשתמש בתעודה המזויפת.

אלפי תעודות זהות אובדות מדי שנה. מסתבר שאבידות רבות מתרחשות במגזר הערבי, וקל מאוד לקבל תעודה חליפית. הבעיה היא שתעודות זהות ש'אובדות', במירכאות או בלעדיהן, גם 'נמצאות' - ובדרך כלל - נקנות בכמה מאות שקלים. אם 'המוצא' רוצה - ומי שקונה תמיד רוצה - הוא יכול לזייפן בקלות רבה ולהשתמש בהן לצרכיו.

תעודות זהות ישראליות, ובעיקר של ערבים ישראלים, מבוקשות מאוד בשטחי יהודה, שומרון ועזה לצורך כניסה, שהייה, עבודה ותנועה חופשית בישראל, לאחר זיופן.

כבר שנים מדובר בהחלפת תעודות הזהות במסמך שקשה ביותר לזייפו, ואף מדובר בתעודות בעלות שבב המכיל מידע בלעדי על בעליה האמיתי של התעודה. משרד הפנים, לדעתי, מתרשל מאוד באי-החלפת התעודות. משרדי הביטחון וביטחון הפנים אינם לוחצים די לביצוע ההחלפה ומשרד האוצר, כדרכו, מתנגד, בשל ההוצאה הגדולה הכרוכה בהחלפה.

למרבה הצער, גם התגלו פקידים מושחתים במשרד הפנים שמכרו תעודות זיהוי ריקות תמורת שלמונים. הענישה אצלנו, כבדרך כלל, רחמנית מאוד אף שמדובר בסכנת נפשות של ממש. לקונים יש מטרות ברורות מאוד - תעודה כזו שזויפה יעילה מאוד בעולם התחתון, להחלפת זהות, וחיונית מאוד לתושבי הרשות או לאזרחי מדינות ערב החפצים להיכנס ולשהות בישראל, לא תמיד רק לצורכי עבודה.

אזרחים וארגוני זכויות-אדם שונים מתנגדים לתעודת זהות ביומטרית, בשל יתר-המידע הכלול בה. במצבנו היום - כאשר לגופים כה רבים יש מידע רב ונזיל על כל אחד מאיתנו, לרבות משרדי הפנים, צה"ל, המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, הבנקים ועשרות גופים אחרים מצד אחד, ולאור (או מחשך) מצבנו הביטחוני - אינני רואה ממש בהתנגדות האמורה. יותר מכך: אם החלפת התעודות בתעודות אמינות יותר תאפשר זיהוי מחבל אחד בטרם יגיע ליעדו הרצחני - דיינו.

אולם מעבר לקלות הזיוף של התעודות הקיימות, עומדת שאלה קשה וחשובה יותר, והיא: ההענקה הקלה והנדיבה של האזרחות הישראלית, שתוצאתה גם מתן תעודת זהות כחולה לאנשים שונים.

מעבר לילידי ישראל, שנולדו בארץ לאזרחים ישראלים, מקבלים אזרחות גם רבים אחרים. בראש ובראשונה: עולים המקבלים אזרחות מכוח חוק השבות. למעשה כמעט שאין בודקים בציציותיהם.

אחרי השואה הגיעו לארץ אנשים ששימשו כ"קאפו" במחנות, ובישראל אף התקיימו כמה משפטים לכמה מהם. הייתה טענה שכמה נאצים, שגנבו זהויות של קורבנותיהם, מצאו מחסה בישראל מפני העמדה לדין באירופה.

ידוע ששלטונות בריה"מ וגרורותיה, טרם התמוטטותה, שיגרו בין העולים אנשי מודיעין לא מעטים. דומני שאחד מהם היה ישראל בר, שבאופן מוזר התקרב אל בן-גוריון, זכה בדרגת קצונה בכירה מאוד (אלוף-משנה), עד שהתגלה ונחשף בידי איסר הראל ואנשיו.

בין העולים אנשי קג"ב ו"שטאזי" לשעבר, ואחרים שמילאו תפקידים שונים במערכי המודיעין והדיכוי. שרי הפנים כמעט שלא השתמשו בסמכויותיהם לשלול אזרחות בשל מעשים בעבר (פרט לכמה גנגסטרים ידועים שביקשו לעלות מארה"ב ומצרפת).

אזרחות מוענקת גם למי שנכנסו ארצה במסגרת "איחוד משפחות". כמעט תמיד, בני-הזוג בוחרים להשתקע בישראל דווקא, ורק במקרים נדירים הם מעדיפים לחיות במדינה ערבית או בתחומי הרשות הפלשתינית. כאן, הענקת האזרחות כמעט גובלת באבסורד. בא אדם ממדינת אויב, או מתחום הנשלט בידי ארגון טרור הלוחם בישראל, כמו הפת"ח בזמנו וכיום בעיקר חמאס מעזה, ומבלי להפוך מאויב לאוהב הוא זוכה באזרחות. אולם, אם איחוד המשפחות הוא אקט הומאני, ויש לקוות שעברו הביטחוני של האזרח החדש נבדק בידי שירותי הביטחון, קיים אבסורד עוד גדול מזה: הענקת אזרחות למי שהיו נתיני האויב עד למלחמה, ועד שמקום מגוריהם נכבש בידי צה"ל.

כך זכו באזרחות ישראלית אזרחים ירדנים לשעבר, הגרים במזרח ירושלים ובנותיה, כמו הכפרים עיסאוויה, צור באחר, ג'בל מוכאבר ועוד. לא מעט מרצחים ומחבלים יצאו למלאכת הרצח מיישובים אלו, כאשר תעודת זהות כחולה בכיסם ו"אללה אכבר" או "אטבח אל-יהוד" בפיהם.

שיא האבסורד, לדעתי, היה ברמת הגולן, כאשר רוב התושבים בכפרים הדרוזיים, כמו מסעדה, טענו בתוקף שהיו ונותרו אזרחים סורים והאזרחות הישראלית ממש נכפתה עליהם. השאלה היא - מדוע? מדוע לא הושארו תושבי מזרח ירושלים באזרחותם הירדנית, ותושבי הגולן באזרחותם הסורית? ראוי היה להעניק להם שירותים מוניציפליים, כולל זכות בחירה לרשות המקומית, ולהוציא להם מסמכים בהתאם, אך מדוע לכפות אזרחות ישראלית על מי שאינו חפץ בכך במוצהר?!