בשבוע שעבר הופתעתי מאוד לקרוא בעלון השבועי של ארגון רבני צהר מאמר של ח"כ אילן גילאון, יו"ר סיעת מרצ. אחרי ההפתעה, באה התרגשות רבה. גילאון, נכה שיתוק ילדים, כתב על הצעת החוק שהוא מקדם לסיוע לבעלי מוגבלויות מול הביורוקרטיה השוחקת. להצעתו שותפים אורי אורבך מהבית היהודי, זאב אלקין מהליכוד (שניהם חובשי כיפות) ואיתן כבל מהעבודה. במאמרו התבסס גילאון על מקורות היהדות וציטט בבקיאות רבה את דברי התורה, הנביאים והתלמוד. ומה הקשר לצהר? - הארגון הציוני-דתי הנפלא הזה, הפועל ללא לאות לקירוב בין דתיים לחילוניים, מסייע בהכנת ההצעה.

הנה הוכחה שאפשר לא רק לחשוב אחרת אלא גם לפעול אחרת. לשים בצד את חילוקי הדעות הלגיטימיים, להתרכז במשותף ולעבוד בצוותא. הלוואי ויהיו לנו עוד הרבה דמויי גילאון, אורבך, אלקין וכבל. הלוואי ועוד יותר רבנים יעשו את מה שעושים עמיתיהם בצהר. אם זה יקרה, החיים שלנו יהיו הרבה יותר יפים.

כתב "כלכליסט", ארי ליבסקר, אחראי לעבודה העיתונאית הטובה ביותר שאני זוכר בתקופה האחרונה (25.2). בחשיבה מקורית ונועזת, ליבסקר התחזה למיליארדר קרואטי והתעניין בדירות היקרות ביותר בישראל. התוצאה היא כתבה מרתקת, מלאת צבע ופרטים, ומה שעוד יותר חשוב - מעוררת סימני שאלה נוגים, או בעצם סימני קריאה מפחידים.

ליבסקר פותח בתיאור דירתו של אהוד ברק במגדלי אקירוב ומביא מבחר פנינים מפיה של נילי פריאל-ברק. חייבים לקרוא את התיאור המלא, כי כל תמצית שלו תמעיט מהתמונה. ואז נשאלת השאלה: מאיפה היה לברק הכסף לקנות דירה המוערכת על ידו ב-30-40 מיליון שקל, ואחר כך גם לרהט אותה בעוד כמה מיליונים? צריך לזכור, שברק רכש את בית היוקרה הראשון שלו - וילה בכפר שמריהו - עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה. ברק היה במדים עד ינואר 1995 וכעבור שישה חודשים בלבד מונה לשר הפנים. כלומר: הוא הפך למיליונר בתוך חצי שנה, בצורה שמעולם לא הוסברה.

התחנה הבאה של ליבסקר הייתה המרינה בהרצליה, שהדירות בה חייבות להיות מושכרות לפחות לתשעה חודשים בשנה. לפי המתווכת שליוותה את ליבסקר, זו בכלל לא בעיה: "אבל אתה יודע איך זה ישראלים, אפשר פשוט לכופף את החוק בכל מיני שיטות. נגיד אתה שם ציור של אמן ידוע בדירה ומעלה עקב כך את שכר ההשכרה החודשי. אתה יכול להיות בטוח שאף אחד לא יהיה מוכן לשלם סכום כזה לחודש, וככה עקפת את חובת ההשכרה". פשוט וקל, ודאי אם אתה מיליונר כבד.

הלאה. מגדל אסותא. גם כאן יש בעיה: העירייה דורשת להקים במסגרת הפרויקט פארק ציבורי. אבל ברור שהחוק אינו עניין לעשירים: "זה פרייבט, אל תדאג, אף אחד לא ייכנס לשם", מבטיח סוכן המכירות. ואילו במגדל הגימנסיה ההבטחות מרחיקות לכת עוד יותר, לנוכח העובדה שהחברה המשווקת את המגדל בכלל עוד לא זכתה במכרז להקמתו: "אל דאגה, אדוני", מסביר הנציג שלה, "תהיה בטוח שאנחנו עוד נזכה במכרז. אני לא יודע אם שמעת אבל זכינו גם במכרז של השוק הסיטונאי, וידענו מראש שנזכה בו. הקרקע כאן שייכת לעירייה, ויש לנו שם את הקשרים הנכונים".

מה שמוכיח שוב, שהעשירים חושבים אחרת לגמרי מבני תמותה רגילים. והאמת? הניסיון מלמד שהם צודקים.

המשותף לסערות סביב חיסול אל-מבחוח ורשימת אתרי המורשת הוא, שישראל מקובעת בחשיבה מתגוננת ואפילו פסיבית. בשני המקרים, אנחנו חייבים לצאת החוצה ולהכריז בגלוי על זכויותינו. כי מה כבר יכול לקרות? יגנו אותנו? ינזפו בשגרירים שלנו? זה ממילא קורה, אז לפחות נאמר את האמת בצורה ברורה.

בנושא אל-מבחוח צריך קודם כל להכריז: זה אנחנו; גם משום שממילא כולם יודעים, וגם כדי ליצור הרתעה. שנית, לומר שלא עשינו שום דבר שמדינות אחרות אינן עושות. שלישית, להסביר בפירוט מי היה אל-מבחוח ומדוע אנו משרתים את האינטרסים של כל העולם החופשי בכך שאנו מחסלים אותו ושכמותו. ורביעית, להבהיר שנגן על עצמנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני יפי נפש למיניהם ובעיני מי שדמם של יהודים תמיד היה זול בעיניו.

כנ"ל לגבי אתרי המורשת. איך בכלל ייתכן ויכוח בשאלה האם מערת המכפלה וקבר רחל הם אתרים במורשת ישראל? האם רק משום שהם מעבר לקו הירוק? לפי אותו היגיון, גם קומראן, גמלא, חומות העיר העתיקה וגוש עציון לא צריכים להיות ברשימה (והם כן, בלי שמישהו יעשה צעקות).

אסור לנו לראות את עצמנו ככובשים ומגרשים, אלא כמי שחזרו למולדתם. נכון, ישב פה עם שצריך לחשוב מה עושים לגבי הזכויות שלו. אבל זכות הראשונים היא שלנו, והעובדה שדתות אחרות באו אחרינו וקידשו כמה מן האתרים המקודשים ליהדות - אין פירושה שעלינו להרכין את ראשינו ולוותר. להיפך. צריך להכריז בגאון: זה שלנו, זה היה שלנו הרבה לפני שמישהו אחר ניסה לנכס אותו לעצמו, וזה יישאר שלנו לעולם.

הקטע הקודם מביא אותי לבעיה הרבה יותר בסיסית: ההסברה הישראלית. ראיתי השבוע קריקטורה ב"כלכליסט", בה תוהה הגבר האם באתר משרד ההסברה - המבקש מכולנו להיות המסבירים של ישראל בעולם - יש הסבר מדוע המשרד עצמו נכשל בכך.

התשובה פשוטה: משום שזה עסק למקצוענים. הסברה, יחסי ציבור, פרסום, שיווק - תקראו לזה איך שתרצו; המכנה המשותף הוא, שמדובר בעבודות סבוכות שמצריכות הכשרה וניסיון. כשם שמשרד הבריאות מעסיק רופאים ומשרד החינוך מעסיק מורים, כך כל גופי ההסברה של ישראל חייבים להעסיק מסבירנים. הם יכולים להיות עובדי מדינה, הם יכולים להיות מהמגזר הפרטי, אבל הם חייבים להיות אנשי מקצוע ולא פקידים.

החשיבה צריכה להיות: את ישראל צריך לשווק כמו שמשווקים מל"טים או תפוזים. עם אסטרטגיה ברורה, עם קו עקבי, עם רהיטות, עם שימוש בכל האמצעים המודרניים, ובעיקר - עם מקצוענות לעילא ולעילא. כל עוד תימשך החשיבה הפקידותית הנוכחית, נמשיך להיראות בעולם כמו שאנחנו נראים.

והערת אגב: אני מדבר רק על העולם, כי כלפי התקשורת הישראלית העסק כנראה אבוד, כל זמן שהיא מוצפת באנשי שמאל ובשונאי נתניהו (ראו מאמרו של בן כספית היום: לפי העיתונאי הנתבע בידי שרה נתניהו, רק ביבי אשם באיומים על ישראל - לא אירן, לא סוריה ולא הפלשתינים).

בשבוע שעבר כתבתי כאן על נסיונם של חברי הכנסת הערבים לדחוף בדלת האחורית את זכות השיבה לספר החוקים של ישראל, במסגרת הצעת החוק להבטחת זכויותיהם של היהודים יוצאי מדינות ערב. הניסיון הזה נכשל, ומהשבוע קובע ספר החוקים של ישראל: "במסגרת משא-ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אובדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואירן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה".

כעת עוברים למבחן המעשה, אשר יקבע האם אכן מדובר סוף סוף בחשיבה אחרת - צודקת, ראויה וחיונית - או שמא כמו בפעמים קודמות, הממשלה תתעלם מן הכנסת. ההבדל הוא, שהפעם זהו חוק ולא סתם החלטה של הכנסת, אך כידוע - גם החוק אצלנו הוא דבר גמיש מאוד. לכן, חשוב מאוד שכל מי שעסקו בקידום החוק הזה, בכנסת ומחוצה לה, ימשיכו לעמוד על המשמר ולוודא שמירוץ הוויתורים שלנו לא ידרוס את זכויות היסוד של מאות אלפי יהודים שנאלצו להימלט ממדינות ערב.

שר התקשורת, דיווח השבוע "TheMarker", מקדם את התוכנית לחיסול משרדו ולהקמת רשות תקשורת עצמאית שלא תהיה כפופה לפוליטיקאים.
זו בדיחה, קודם כל משום שעוד לא נולד הפוליטיקאי שיוותר על כוח ועוד לא נולד המשרד שיחסל את עצמו. מישהו מאמין שדווקא הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, עם שרים לענייני כלום ושום דבר, תפרק משרד? הרי לכל היותר פשוט יקראו לו בשם אחר, והפוליטיקאים ימשיכו לבחוש בקדירה.

שנית, בואו נראה מה עשו כמה "רשויות עצמאיות" אחרות. רשות שדות התעופה אחראית לפארסה בנתב"ג 2000 ולדרדור הבטיחות בנמל התעופה לרמת העולם השלישי. הרשות השנייה לא מצליחה לכפות על ערוץ 2 וערוץ 10 לעמוד בהוראות החוק ובהתחייבויותיהם החוזיות. רשות הנמלים כל כך הצליחה, עד שהיה צורך לפרק אותה ולהקים במקומה חברות ממשלתיות. ועל רשות השידור מוטב שלא לדבר, מפאת כבוד המת.

משרד התקשורת עצמו נמצא תמיד לפחות שני צעדים אחרי ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות ומנהל כל העת את המלחמות הקודמות. אז מה כן צריך? להעביר את הטיפול בנושאים המקצועיים הסבוכים של התקשורת המודרנית לידי אנשי מקצוע. וזה כמובן לעולם לא יקרה, ולא משנה אם יקראו לגוף הזה משרד, רשות, מועצה או קוקוריקו.