ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה

קו יסודי במגילת אסתר הוא, שכל ההתרחשויות בה נראות טבעיות לחלוטין. אחשורוש עורך משתה - כדרכם של מלכים; הוא משתכר - כדרכם של שתיינים; הוא מתרגז על ושתי ומורה לסלקה מן המלכות - כדרכם של שוביניסטים. גם בחירתה של אסתר טבעית לגמרי, בתחרות היופי המתועדת הראשונה בהיסטוריה. המן עולה לגדולה כפי שקורה בפוליטיקה; החלטתו להשמיד את העם היהודי היא גחמה מגלומנית; וההצלה בידי אסתר היא תוצאה של עירוב תככי חצר, עורמה ונשיות.

שם ה' כלל אינו נזכר במגילה - הספר היחיד בתנ"ך ממנו נעדר שמו של ריבון העולמים. ללמדנו, שכאן פעילותו של ה' היא בהיחבא, בתוך מסגרת הטבע. מובן שהאמונה הנובעת מאופן פעילות זה גדולה בהרבה מאשר זו הנובעת מניסים גלויים. למעשה, כאשר רואים נס צריך פחות אמונה, משום שהנס הוא כביכול "הוכחה" למציאותו ומעורבותו של האלוקים. ואילו כדי לראות את ידו בתוך עולם הטבע - לשם כך צריך אמונה עמוקה, אשר תכיר בכך שגם הנעשה באופן טבעי מכוון בידי מעלה.

באותה מידה, האירוע שמתחיל את כל שרשרת ההשמדה וההצלה הוא טבעי לחלוטין. אחשורוש הופך את המן לשר-השרים, מעין ראש ממשלה, ומצווה להשתחוות לו. "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך; ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". על הפגיעה הזו בכבודו מגיב המן במזימת השמדת העם היהודי, מזימה הנובעת משינאה עמוקה שלו לעם ישראל, הנובעת ככל הנראה ממוצאו העמלקי.

אך מדוע סירב מרדכי להשתחוות להמן? הרי אין איסור להשתחוות לבשר ודם. אדרבא: מצאנו דווקא אצל מלכי ישראל הצדיקים שהם עצמם השתחוו או שהשתחוו להם. הבה ונראה רק שתי דוגמאות, בהן מעורבת בת-שבע אשת דוד. כאשר היא נכנסת אל בעלה הנוטה למות על-מנת להבטיח את המלוכה לבנה שלמה ומקבלת את ההבטחה המבוקשת, מספר לנו המקרא: "ותקוד בת-שבע אפיים ארץ ותשתחו למלך". ואילו מאוחר יותר באה בת-שבע אל שלמה היושב על כס המלכות, ואז "ויקם המלך לקראתה וישתחו לה".

יש לשים לב לשלושה סוגים שונים של השתחוויות שלפנינו. בת-שבע נופלת על אפיה מול דוד, כלומר: משתרעת על הרצפה מלוא קומתה. שלמה משתחווה לאמו, כלומר: מרכין את ראשו ורוב גופו. ואילו עבדי המלך הצטוו לכרוע ולהשתחוות להמן, כלומר: להרכין תחילה את ראשיהם ולאחר מכן את רוב גופם (כפי שנעשה להבדיל בתפילת עמידה). הרי לנו, שבת-שבע השתחוותה לדוד בצורה הרבה יותר משמעותית מזו שהיה מרדכי אמור להשתחוות להמן, אז מדוע סירב?

דומה שחז"ל הרגישו בקושי ברור זה, ולכן ניסו לפתור אותו באמצעות תוספת מדרשית שאינה מופיעה בכתוב. וכך נאמר במדרש על המגילה: "מה עשה המן? עשה לו צֶלם מרוקם על בגדיו ועל ליבו, וכל מי שהיה משתחווה להמן היה משתחווה לעבודת כוכבים" (אסתר רבה, פרשה ז', פיסקה ה'). ומפרש ר' זאב וולף איינהורן: "דאם לא כן, היה גם מרדכי משתחווה לו".

האומנם? אם כך הדבר, מדוע נמנע מרדכי עצמו - שכתב את המגילה - מלאומרו במפורש? הרי אין לו שום סיבה להסתיר פרט מהותי זה, ואולי אפילו היה בכך כדי להשחיר עוד יותר את דמותו של המן, שלא הסתפק במעמדו הפוליטי וביקש להפוך את עצמו למקדש מהלך. יתרה מזאת: לפי גירסה אחרת בדברי חז"ל, "המן עשה עצמו אלוה" - כלומר: סמלי העבודה הזרה שעל בגדיו לא התייחסו לאליל כלשהו, אלא אליו עצמו. אם כך, ודאי שהיה מקום לציין זאת במגילה, כעוד סימן למגלומניה של המן.

אגב: ר' ברוך אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", מסביר ששני הפירושים הללו - חד הם: "רצה המן להורות שהעבודת כוכבים מסרה לו כוח, שיהא הוא משפיע לבני אדם צרכיהם, ולאות על זה חקק עבודת כוכבים על ליבו - להורות כי הוא ועבודת כוכבים חד הוא. ולפי זה שני העניינים מכוונים, דבזה שחקק עבודת כוכבים על ליבו, עשה עצמו אלוה". אך כאמור, פשט הכתובים רחוק מפרשנות זו של חז"ל.

ייתכן שרמז לתשובה נמצא במקום אחר במגילה. כאשר המן יוצא מהמשתה הראשון שאליו הזמינה אסתר אותו ואת אחשורוש, הוא עובר ליד שער המלך. מרדכי יושב שם כרגיל, "ולא קם ולא זע ממנו". כאן כבר לא מדובר על השתחוות; מרדכי מתעלם לחלוטין מקיומו של המן. אך לא בטוח שזו ראיה, שכן האירוע מתרחש לאחר הגזירה, כאשר רשעותו של המן גלויה לעין כל ולמעשה למרדכי אין מה להפסיד.

התשובה היחידה המתקבלת על הדעת מפשט הכתובים, היא שמרדכי סירב להשתחוות להמן מתוך גאווה לאומית או אישית. הרי הייתה לו אפשרות להתחמק, לא לשבת בשער המלך כאשר המן עובר שם, או להסתלק הצידה כאשר הבחין בפמלייתו. אך דומה שמרדכי ממש חיפש את העימות עם המן. הוא סירב להשתחוות לו יום אחרי יום, הוא התעלם מאזהרות עמיתיו לשער המלך, הוא יצר מצב בו אין מנוס אלא ש"וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו".

לא קשה לשער, שכאשר יצא המן לרחוב, הוא היה מוקף בשומרים, מקורבים ומלחכי פנכה. נכון שכאשר הכל משתחווים, בולטת מיד דמותו של היחיד הנמנע מכך. אך מרדכי היה יכול להישאר מאחור ולהתיישב, וכך המן לא היה מבחין בו. אך לא: מרדכי נשאר עומד כך שהמן לא יכול היה להתעלם ממנו.

מאחר שהמגילה נכתבה בידי מרדכי ואסתר, איננו יודעים מה היה המניע להתנהגות זו של מרדכי. מה שכן ברור הוא, וכבר עמדנו על כך בעבר, שחכמי הדור ממש לא מיהרו לקבל את פורים שביקשו להנהיג המלכה והמשנה למלך. ייתכן שאחת הסיבות לכך היתה, שמה שהתרחש למעשה הוא שמרדכי הביא את הצרה הזו על עם ישראל בהתנהגותו הבלתי-שקולה, ולאחר מכן הצליח בעזרת בת-דודו לחלץ את העם מהבור שהוא עצמו כרה.

אולי אין זה מקרה, שהמגילה קרויה דווקא על שמה של אסתר, למרות שלכאורה הכוח המניע שמאחורי הקלעים הוא מרדכי. בלא התערבותו של מרדכי והמרצתו, אסתר לא הייתה הולכת לאחשורוש. נפילתו הפומבית של המן החלה כאשר אולץ לכבד בראש חוצות את מרדכי, ואילו המכה הסופית שהונחתה עליו הייתה בשל רצונו לתלות את מרדכי, שסיכל את מזימת בגתן ותרש לרצוח את אחשורוש. אך חכמינו, שכאמור התקשו לקבל את פורים, בחרו להנציח דווקא את אסתר ולא את מרדכי - אשר עם כל גדלותו, היה יכול להתנהג אחרת, לשקול את הדברים במבט רחב יותר ואולי למנוע מראש את כל הצרה.