בלי להמעיט בערכם של מנהיגי אירופה - אני לא בטוח שרובם קראו באופן אינטנסיבי את כל עמודי האמנה לפני שקראו בחיפזון לאשררה באופן מיידי במדינותיהם. כנראה חוסר תשומת לב, או להבדיל לחץ מסיבי של המדינות החזקות באיחוד גרמו לאשר אמנה שטיבה אינו ידוע, וספק רב אם אמנה זו תשרוד את המשך הדרך. אמנת ליסבון נידונה לכישלון לאחר פרק זמן קצר-מועד מאז נכנסה לתוקף.
כולם רואים היום את חוסר מנהיגותו ויכולותיו של הנשיא המכהן, הרמן ואן-רומפוי, לנהל את האיחוד האירופי על שלל הנושאים שעל סדר היום. ואן-רומפוי סופג אש מכל הכיוונים ברחבי מדינות האיחוד האירופי; כאשר מצד אחד הניהול האופרטיבי אצלו, הניהול הממלכתי-טקסי אצל ספרד, קרי - הנשיאה התורנית, ובפועל אין אינטגרציה ניהולית בין מוסד הנשיאות למוסד הנשיאה התורנית.
המנהיגים האירופים שולטים בנעשה באיחוד ביד של ברזל, ובעצם יש לנו כאן משחק של היפוך תפקידים - ספרד מנהלת את האיחוד באופן מעשי, אף על-פי שאמנת ליסבון לקחה ממנה (כנשיאה התורנית) סמכויות אופרטיביות בפועל והעבירה אותן לנשיא של האיחוד, והוא עצמו - מתנהל באופן טקסי-ממלכתי, יותר בגוון של פשרה ופחות חיכוכים.
מנהיגי אירופה ידעו למה הם בחרו בואן-רומפוי. או שמא נכון יהיה לומר: אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי ידעו למה הם מתעקשים על ואן-רומפוי. האיש הוא "בובה על חוט" של המנהיגים, והשליטה בו קלה מאוד, להבדיל מ
טוני בלייר. הוא אינו בעל רצון להנהיג או להוביל אג'נדה חדשה (מה שאירופה כל-כך זקוקה לו). רצונו הוא להוביל את האיחוד בדרכים של פשרה וחוסר מעש. בשביל זה אין טעם לאיחוד מדיני ופוליטי של אירופה, ובטח-ובטח לא לאיחוד כלכלי (בפרט לאחר שגוש האירו נמצא במשבר קשה ביותר ולא פחות בסכנת פירוק בתהליך איטי).
לאחרונה הותקף נשיא האיחוד האירופי על-ידי אחד מחברי הפרלמנט הבריטי, נייג'ל פרג', באמירות קשות ויוצאות דופן לנשיא של אירופה:
"יש לך כריזמה של שטיח, איש לא מכיר אותך, אתה מחבל בדמוקרטיה האירופית, ככל שתקדים לעזוב את התפקיד, כך ייטב". הבליצקריג שערך חבר הפרלמנט הבריטי בנשיא האירופי מדברת על בעיית מנהיגות שיש לואן-רומפוי. לא שההתקפה חסרת הרסן של פרג' הייתה במקום, אבל האידיאל שעומד מאחוריה מדבר על פקעת סבלנות שיש לבריטים (שתמיד אופיינו באירו-סקפטיות) ולהרבה אירופים אחרים, כלפי מדיניותו המגוחכת של ואן-רומפוי; המשברים רק החלו באירופה, ויוון היא הסנונית הראשונה. ואם כך מתנהל ואן-רומפוי - כנראה שהמשמעות לאיחוד אירופי הלכה למעשה - לא קיימת.
נשאלת השאלה - לאן מיועדות פניה של אירופה? שאלה שאין עליה תשובה היום. אירופה דורכת במקום; כאשר כולם יודעים שהיא בעצם הולכת רק אחורה בפועל. בתחום הכלכלי: יש מדינות לא מעטות באירופה עם בעיות פיננסיות לא פשוטות, וזה בלשון המעטה, למול גוש אירו מאוד מדולדל שיכול בתהליך איטי להתפרק. המשבר הכלכלי הקשה ביוון טרם נפתר, ואף על-פי שנטען בסוף שנת 2009 שנשיא קבוע לאיחוד יביא את התקווה והשינוי, מתברר שלא כך הדבר. ואן-רומפוי לא עשה שום דבר משמעותי למען שיקומה של יוון כנשיא - ועוד מעבר לכך: העובדה שגרמניה לקחה את הזרם המוביל של הניסיון להציל את יוון, ולאו-דווקא ואן-רומפוי בעצמו, מוכיחה עד כמה המצב שביר ונזיל. אבל מעבר - גם ספרד, פורטוגל, איטליה ואירלנד נמצאות במשבר לא פשוט. האיטלקים כבר לפני כמעט 6 שנים רצו לפרוש מגוש האירו ולשוב ללירה האיטלקית שלהם, מאחר שהאירו גרם להם רק נזק.
טענתי בעבר שאמנת ליסבון תצטרך להוכיח כמה היכולת האירופית מאפשרת פשרה ובפועל, גם אינטגרציה פוליטית-מדינית וכלכלית כאחד. האם אירופה תדבר בקול אחד, או שתדבר בכמה קולות.
וכבר אפשר לראות כמה דוגמאות יפות: ישראל - ראש הממשלה האיטלקי
סילביו ברלוסקוני ביקר בראשית פברואר בירושלים וטען כי הוא שואף ורוצה בקוצר רוח לראות את ישראל חברה מלאה באיחוד האירופי (ולזכותו ייאמר - הוא טען זאת גם בקדנציה הקודמת ב-2003). האומנם יהיה כך? אני מסופק עד כמה מנהיגי אירופה שואפים ורוצים לראות בקוצר רוח, גם הם, את ישראל חברה באיחוד. מעבר לעובדה שישראל היא מדינה במזרח התיכון - ולא באירופה, ואין לה אפילו גבול גיאוגרפי (יבשתי) איתה - העובדה הזו אומרת הכל. יחסי התרבות הם החלק הערכי המשותף בלבד מול אירופה, וזה בהחלט לא מספיק, בפרט למדינה "מיוחדת" כמו ישראל.
דוגמה נוספת: לאירופה יש על הראש מו"מ להצטרפות לשורותיה עם איסלנד וטורקיה. אני לא בטוח עד כמה המו"מ עם המדינות ימשיך באופן חלק לאור הבעיות שהאיחוד ממשיך להיתקל בהן חדשות לבקרים. למשל - לאור זיגזגים אידיאולוגיים בנושא הטורקי אצל מנהיגי האיחוד, קשה לדעת איך יתקדם המו"מ עם טורקיה. הכניסה הטורקית לאיחוד מעיקה על לא מעט אנשים באירופה, וההתפתחויות עם טורקיה יהיו נלוות להתנהלות הפנימית של האיחוד.
האיחוד האירופי מבולבל, הוא נמצא תחת שני ראשים. ושלא לדבר על מדיניות החוץ - הממונה על נושאי החוץ אשטון (כביכול-שרת החוץ האירופית) לא מצליחה, כך נראה, להשתלט על כלל נושאי החוץ והביטחון באירופה, ובעיקר - בעולם, יש לאירופה יותר מדי נושאים ופחות מדי ידיים עובדות. לאשטון אין את היכולות להוות שרת חוץ אמיתית לאירופה, ולנשיא המכהן ואן-רומפוי אין יכולת להיות באמת נשיא במצב הנוכחי.
לא סתם ביטל הנשיא
ברק אובמה את הגעתו לוועידת אירופה-ארה"ב שתיערך בספרד במאי. מחלקת המדינה הדגישה לא פעם:
"ארה"ב לא יודעת מי מדבר בשם אירופה, מי הנציג הבלעדי של אירופה...".
אירופה מדברת ביותר מדי קולות, ועל כן - אירופה לא תוכל להתקדם כך הלאה. הבעיות הכלכליות, בעיות החוץ והביטחון, חוסר היכולת של אירופה לקבוע מי מדבר בשמה, נושאי ההגירה וההצטרפות לאיחוד - כל אלו הם נושאים מעיקים שלא בטוח כי יאפשרו הסכמה בין שלל המדינות החברות באיחוד (27 במספר). ככל שהוויכוחים וחוסר ההסכמות עולים לשלבים גבוהים יותר - כך מתקבל הרושם שמצטרפים עשרות אלפי אנשים לקהילת "האירו-סקפטיים" מחדש. יש עשרות מדינות, ואף מנהיגים, בעלי דעה אירו-סקפטית. קשה לבחון את הנושא היום לעומק, אבל ברור שהראייה הכוללת מדברת על חוסר אחדות ולא על אחדות.
אם בסופו של דבר, כפי שצופים, גוש האירו יקרוס (תחת פרישה ראשונה של אחת המדינות החברות בו, או באופן איטי אבל מאוד ברור) - יהיה מדובר בשאלה של זמן עד שהאיחוד האירופי כולו יכנס למשבר, ולאט-לאט יחל תהליך גסיסה והתפרקות.
השאיפה, שהיום נראית כמו חלום באספמיה של צ'רצ'יל לראות "ארצות הברית של אירופה" - הפכה היום להיות בגדר רעיון וירטואלי לחלוטין. ולמען האמת - אולי עדיף לאירופה לשוב למצב שבו כל מדינה "אדון לעצמה".
