הנוהגים לקרוא את פרקי היום בתנ"ך, נתקלו שלשום (יום ג') בכמה פסוקים שהזכירו מאוד את מה שעתידים אנו לקרוא בתורה בשבת הקרובה, בפרשת "כי תשא".
פרק כ' בספר יחזקאל מתאר את יציאת מצרים והליכת בני ישראל במדבר, ומותח ביקורת קשה על כך שלא שמעו בקול ה'. בין היתר אומר הנביא בשם ה': "ואתן להם את חוקותי... וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם, לדעת כי אני ה' מקדשם". ובהמשך: "ואת שבתותי קַדֵשו והיו לאות ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' אלקיכם".
ואילו בפרשת השבוע נאמר: "אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מְקַדִשְכֶם... ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שָבַת ויִנָפַש".
פסוקים אלו הן מהמרכזיים ביותר בתורה בעניין השבת, ונאמרים מדי שבת שלוש פעמים: בתפילת
מעריב, בתפילת שחרית ובקידוש היום. יש להם גם משמעות הלכתית. מאחר שהתורה מכנה את השבת "אות", למדו חז"ל שבשבתות (ובימים טובים, שהוקשו לשבתות ברוב ההיבטים) אין מניחים תפילין. ומדוע? משום שהתפילין הם אות לברית שבין ה' לעמו, ואין צורך בהם בימים שהם עצמם אות לברית זו.
כאן נשאלת השאלה: מדוע דווקא השבת היא אות לברית זו? ואם נחזור לדברי יחזקאל, נמצא שהנביא - בשם ה' - מתייחס בחומרה רבה ביותר לחילול השבת.
כאשר יחזקאל מתאר את חטאי עם ישראל, הוא אומר: "וימרו בי בית ישראל במדבר, בחוקותי לא הלָכו ואת משפטַי מאסו, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואת שבתותי חיללו מאוד; ואומַר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם". נשים לב לכך, שהשבת היא המצוה היחידה הנזכרת בפירוט בפסוק זה, המדבר בכלליות על כך שבני ישראל לא רק שלא הלכו בדרך ה' - אלא גם התייחסו למצוותיו במיאוס.
יחזקאל ממשיך ומתאר במילים זהות כמעט לחלוטין מה עולל עם ישראל בדור הבא, דור הבנים אשר נולדו במדבר: "וימרו בי הבנים, בחוקותי לא הלָכו ואת משפטַי לא שמרו לעשות אותם, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, את שבתותי חיללו; ואומַר לשפוך חמתי עליהם, לכלותי אפי בם במדבר".
לבסוף מגיע עונש הגלות, ועל מה הוא בא? "יען משפטַי לא עשו וחוקותי מאסו ואת שבתותי חיללו, ואחרי גילולי אבותם היו עיניהם". כאן נוסף חטא עבודת הכוכבים לחילול השבת, אך הוא מופיע רק במקום השני. יתרה מזאת: הנביא מתאר את חילול השבת כחטא השקול לעבודה זרה, למרות שמבחינה הלכתית - האחרון חמור יותר ועליו נאמר "ייהרג ובל יעבור", מה שלא חל לגבי שבת.
לאור כל אלו עלינו לשאול, מדוע דווקא השבת היא אות לברית בין ה' לבין בני ישראל, ומדוע חילולה כה חמור עד שהוא מהווה עילה אפשרית להגליית עם ישראל ואפילו להשמדתו חלילה.
התשובה מצויה בחלקו האחרון של הפסוק האחרון בפרשתנו המדבר על השבת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שָבַת ויִנָפַש". חשיבות השבת נובעת מכך שהיא ניתנה בידי ה' ומציינת את אמונתנו בבריאת העולם על ידו.
הרמב"ם פותח את ספרו הגדול "משנה תורה" במשפט המפורסם הבא: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם - לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". כאשר מעבירים את לשון הזהב של הרמב"ם ללשון ימינו, נבין שהוא אומר שיסוד היהדות הוא אמונה בבורא עולם. בניגוד למי שטענו - ועדיין טוענים - שהעולם נברא מעצמו או היה קיים מאז ומתמיד, היהדות מבוססת על האמונה בכך שה' הוא שהיה קיים תמיד והוא שברא את העולם.
האדם טרוד כל ימיו בשגרת חייו: בריאותו, משפחתו, עבודתו, הנאותיו. אין הוא פנוי לזכור מי ברא כל אלה ומיהו המושל בהם. באה השבת, עוצרת את מרוץ חיי החולין ואומרת לאדם: היום תזכור שתבל ומלואה - מה' ניתנו; שכל מעשי ידיך והצלחותיך - מכוח האלוקים באו לך.
השבת מביאה את האדם להכרה זו לא רק מכוח ההימנעות ממלאכה, אלא גם מעצם קיומה. מאחר שהשבת היא זיכרון לכך שה' הפסיק את בריאת העולם כאשר הגיע למסקנה שראוי לעשות זאת, עצם קיומה מהווה תזכורת מתמדת לכך שהוא אשר ברא את העולם.
יתרה מזאת: ניתן להסביר את השבת במונחים של חברה, רווחה ואפילו בריאות. בזמן התורה יום מנוחה שבועי היה חידוש מרעיש, אך כיום הוא מוסכמה חברתית כמעט בכל העולם (והמהדרין אף מוסיפים עוד יום). למרות זאת, חובתו של היהודי לשמור את השבת לא מכוח השכל וההרגל, אלא מכוח ציווי ה'. עליו לדעת שיום מנוחה וקדושה זה לא ניתן לו בידי מחוקק בשר ודם, אלא בידי המחוקק האלוקי; ואין מטרתו הראשונה והעיקרית מנוחה ובילוי, אלא התקדשות ועבודת הבורא.
מכאן נבין את החשיבות העצומה שמייחס יחזקאל לשבת. לבני ישראל במדבר אולי היה קשה להתנתק מהאלילים אליהם התרגלו ב-210 שנות גלות במצרים. אך את השבת - הרי קל ונוח לקבל. אם למרות זאת חיללו אותה, משמעות הדבר היא שכפרו בבורא עולם, ואין חטא חמור מכך. לכן גם נזכר חילול השבת בנשימה אחת עם עבודת אלילים - משום שהמשמעות התיאולוגית שלהם זהה: אי הכרה במלכות ה' על בריאתו.
