ה"חברה" בהוויה הישראלית זה מושג שהיה למיתוס. המיתוס הזה חייב את חייו לציונות מראשיתה ולתקווה ולחזון שאפפו אותה מיום הולדתה מן האוטופיה להגשמה. התרגום המיידי התמצה אל המולד והטבעי, אל דור הבנים, הדור הבא.
הדמות החדשה שחלמו וטיפחו האבות המייסדים הייתה שונה ממה שהם עצמם היו. ממה שחוו וחונכו בבתי ילדותם, ממה שאבותיהם סימלו בעיניהם. בני הראשית אולצו להיות הדמות, הפסל והמסכה של מהפכנות הוריהם, של המהפכה הציונית. המטען הכבד הזה שהונח על כתפיהם של "האבשלומים והאיתמרים" ולאחריהם על "הדיינים והאלונים" ולאחריהם על "הרבינים, השרונים והאיתנים", ואינני מדייק בסמלי שמות הבנים המייסדים לדורותיהם, אך הכוונה ודאי ברורה...
עם ישראל מנציח את עצמו למרות כל הרעות והפרעות לדורותיהן בתהליך הטבעי (למאמין, בדיבר האלוהי) וככל האדם, מוליד מחדש בכל דור את ילדיו, את דורות ההמשך, והכל כבר כתוב, מובנה וידוע.
אז מה קורה אצלנו שבכל דור אנו נפעמים מחדש ממעשי או ממחדלי צעירינו "היפים והאמיצים"? ניתן להמשיל זאת בדוגמה מתחום הגיאולוגיה: אם הציונות הייתה מהפכה שניתן להמשילה לרעידת אדמה עוצמתית בתולדות עם ישראל, הרי שמה שאנו חווים היום סביב ה"חברה" הוא בחזקת "אפטר שוקים". רעידות המשנה שמתרחשות לאחר הרעידה העוצמתית.
בראשית ימי המדינה הציונית, האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלטה בכיפה. ההתנהלות החברתית והאפלה על התופעות הבלתי מוסריות שרחשו מתחת לפני השטח ונסלחו לטובת המיתוסים, שנבנו עוד טרם המדינה וטופחו גם לאחריה.
החברה ה"סגולית" כאן, ככל חברה, תמכה ברוחו של השלטון כל עוד האליטה האמינה בעצמה, בצדקת דרכה החלוצית-סוציאליסטית. שורשי המשבר הפוטנציאלי לא נעקרו, אלא רק כוסו והוסתרו. תנועות הנוער טופחו ושיגשגו. תרבויות המהגרים החדשים טושטשו ודוכאו לטובת טיפוח מיתוס "הצבר הישראלי" שהגיע לממדי סגידה. זה ודאי פגע בעולים החדשים ובעיקר בבניהם, אבל זה היה נסבל כל עוד התקיימה בהם האמונה, שהמגמה חיובית ברמה הלאומית, גם אם היא לא בהכרח צדקה ברמת הפרט. הביטוי המעשי לכך היה שאיפתם של בני המהגרים להידמות לסטריאוטיפ המוצג.
שורשי המשבר החלו להנביט ניצנים ראשונים דווקא כאשר נחשפו הסדקים הראשונים בראש החץ של המיתוס המטופח, בתנועה הקיבוצית. בתחושתי זה התחיל מרגע הכנסת התעשיה לקיבוצים - דבר שהגדיל את אי השוויון ביניהם. עקב סלקציה הכרחית בסוגי התעשיה, ובהתאם בתקציבי המדינה שהוזרמו לקיבוצים; הניצנים האלה החלו לצמוח כאשר התעשיה הקיבוצית נזקקה לעבודה שכירה וחלק מהקיבוצים הפכו למעסיקים, וחלקם החלו להתעשר והמשיכו גם אז, ליהנות מההטבות של המדינה.
כל זמן שהחברה בכללותה שרתה תחת אימת הסכנה הביטחונית, ענפי הבאושים ה"רכים" האלה הוסוו בין "בדי הסכנה המשתרגים". מלחמת ששת הימים העניקה לחברה החרדה והנחנקת כאן את מרחב הנשימה, וגם חשפה את "ענפי הבאושים" האלה לאור, והם החלו "ללבלב ולצמוח". הצמיחה הנמרצת הזאת, יחד עם הפיתויים האחרים שבילבלו את חושיה המתכהים של האליטה הסוציאליסטית שהפכה נהנתנית, חשפו לעיני החברה את "מערומי המלכות". נדרש היה "כישלון" צפוי (בדיעבד) אחד, בדמות מלחמת יום כיפור, גם אם עובדתית היה יותר קושי מכישלון, כדי לשחרר את כל המטענים הסמויים והמודחקים, ולהתחיל בתהליך המתמשך עד היום של ניפוץ מיתוסים. תהליך "טבעי" זה קיבל תנופה רבה עם "פריצת השלום" לאזורנו. התהליך המתגבר, אינו מוסתר מעיני אויבינו, וזה לדעתי מה שעומד ביסוד אמונתם של אויבניו, שימי חיינו כאן כמדינה יהודית וציונית קצובים, ו"בעזרת אללה" החלה כבר הספירה לאחור...
בימים ההם, כשהנוער עוד היה בן טיפוחה המוצהר של החברה הנבנית, היו גם "ערימות של חברה על הדשא" בקיבוצים, וגם בחברה העירונית, שראתה בהם, בצדק של אז, אורים ותומים לנס הציוני המתגשם. בני הקיבוצים, הנוער המטופח הזה, חש ראשון ובאופן טבעי, בצביעות העוטפת את המיתוס הקיבוצי. וככל נוער בריא הסולד מצביעות - לא יכול היה לשאת זאת לאורך זמן, והפנה לזה עורף.
אט-אט, "ערימות החברה על הדשא" הלכו ופחתו, ואבדו לחברה הקסם והפורקן בערימה המעורבבת ההיא. עם ההתפכחות, הם החלו להיפרד, הערבוב נראה כבר מלאכותי. והם החלו לנטוש את ה"דשאים" ולחפש. ומצאו לעצמם ריגושים ופורקנים במקומות אחרים. החברה חדלה בהדרגה לראות בהם גוש או ערימה אחת. הם החלו להזדקן בעודם עולי ימים. ככל שדעכה הנחישות של המבוגרים, ככל שהתגבר הניכור בין המבוגרים, ככל שנפרדנו מהמיתוסים שנבנו בעמל התמימות והתקוות של נעורי האבות המייסדים, כך צמח לו במופרעות בלתי נשלטת דשא הניכור בגננו, כשהוא מעורב עם עשב בר ושיחי פרא המפיצים את זרעיהם אל כל פיסת אדמה חשופה, ומצמיחים בששון מיני פירות באושים ואפילו קוצים ודרדרים. "גן פראי לתפארת".
"החברה" מתפרקת ליחידים שמתחברים לחבורות, למטרות ולצרכים זמניים וקצרי טווח. הם חדלים, בצדק מבחינתם, להתעניין בנו, במעשינו ובנעשה מסביבם. חדלנו להיות למשל, אין בנו ובמעשינו דוגמה ומקור לחיקוי, הפכנו, מהר מכפי שציפינו, להיות לעם ככל הגויים, ואף גרוע מכך, לגוי קטן, ולחסרים תרבות ומסורת אחת. אולי זה התהליך הנכון?
והמדאיג והמסוכן: צעירינו הופכים בעינינו למטרד! כבעלי חושים חדים, הם חשים שהם אינם מרצים אותנו כחברה והם אינם יודעים מדוע! הם רוצים לרצות, אך אינם יודעים איך! החברה המבורדקת שנבנתה כאן בפאסיביות שלנו, שאינה מובנת לנו, איך אנו יכולים לצפות שתהיה מובנת לצעירינו? מה לנו שנגלגל עינינו בפליאה כוזבת ובציניות בכל עת ש"מתגלה" לנו שנעשים על ידם מעשים, שבעיקרם זה חיקוי לדוגמאות תרבות פראית שאנו מתירים מסביבם.
צר לי לבשר לכולנו, "ערימה ענקית של דשא פראי ועשבים שוטים" העמסנו על "החברה", אבל זה לא יסתיר אותם!...
