מה עוד תבקשי מאיתנו הארה"ב?
המהומה שחוללה הבנייה בירושלים מפחידה ומעוררת דאגה של ממש בליבי. מה קרה לחברות היפה שלנו עם ארצות הברית? מה עם כל החיבוקים והחיוכים? מה עם ההבטחה "לנצח אחים"?
אז מה יהיה עכשיו? האם יסלחו לנו פעם? האם ירצה אותם אם נחזיר מחצית מיפו-תל אביב? האם יש דרך של כבוד לצאת מ"העליהום" הזה?
אנו רואים כאן תהליך מרתק של "ככל אשר יְרַצוּ אותו כן ירְצה וכן יפצור וידחק ויכפה"... האמנם מדינה חסרת זהות אנחנו? האמנם אין לנו ערך, מחשבה והחלטה? למה יאמרו הגויים מה עלינו לעשות? לאן נעלם החזון הציוני? לאן נעלמה תקוותנו "להיות עם חופשי בארצנו"?
די היה בגפרור שהטילה הגב'
הילרי קלינטון וכולם טומנים ידם בצלחת ההשמצות והגינויים. וכל המרבה, הרי זה מתועב.
עכשיו גם מרימים ראש אויבינו, הם משפשפים ידיים בנחת ובמבט מתחסד מזכירים את כל עוונותינו, את כל רעותינו. לקחו לנו, עשו לנו, לא נותנים לנו, לא משת"פים אותנו, לא מחלקים לנו.
ומי יזכור או יזכיר להם את מעשים הנפשעים, את טרוריסטיותם? לא מנהיגינו הנאורים. לא. הם לא יירדו לרמה שכזאת. הם ימשיכו לנסות להתפייס עד חלקת האדמה האחרונה שלנו.
ההליך הקורה כיום צריך להעיר מתרדמתם ההזויה גם שמאלנים חובבי שלום מושבעים. אלה החסים על חייהם וכבודם של פלשתינים ואינם חשים כיצד מנסים לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו. כיצד המזימה להחליש ולבטל את מדינת היהודים שהוקמה בחזון ציוני גדול וכואב הולכת ומתממשת.
ההליך צריך לעורר משנת האריות כל יהודי חפץ שלום וחפץ חברים. גם כשחברים לא מוותרים על מה שצריכים.
לקרוא ולצחוק כל הדרך אל הים הגדול...
