התקשורת, על כל גווניה, מכונה "המעצמה השביעית". כוחה אדיר-השפעה על כל התהליכים המתרחשים בעולם הדמוקרטי (בעולם הדיקטטורי לא קיימת בעיה - כי בו כמובן אין תקשורת במובן המקובל של המילה). משום כך - שליחיה של מעצמה זו - העיתונאים, הם הם קובעים סדר יום, כלומר: ברצונם יהללו וימליכו, וברצונם ישפילו ויורידו ממשלות. הליך זה הוא למרבה הצער לא דמוקרטי בעליל - באשר אינו מייצג גוף או פרטים נבחרים. אבל זה המחיר אותו משלמים האזרחים ע"מ לְשָמר את
חופש הביטוי - וטוב שכך. הבעיה היא שלאותם גופי תקשורת ענקיים, כמו גם לשלוּחיהֶם, אין כל אחריות מעשית לגורל מדינה ותושביה. במילים אחרות: מעל כל בימה, יכול כל עיתונאי לבקר, לנזוף, לשלול, לתת עצות, להתחזות כבעל מידע סמוי ואמין (שברגיל נמסר לו על-ידי בעלי עניין), לעתים גם להשתמש בכינויי גנאי - וכל זאת מבלי לתת אחריות, מלבד למולך "הרייטינג".
לאחרונה פרסם העיתונאי הידוע תום פרידמן בעיתון "ניו-יורק טיימס", מאמר נזיפה בממשלת ישראל על דרך התנהלותה במשבר - המלאכותי, יש לומר - שנוצר במהלך ביקור סגן הנשיא
ג'ו ביידן בארץ. ברוב יהירותו, גם העז לכנות את הממשלה ככלל ולכן גם את העומד בראשה בפרט - כ"נהגים שיכורים", "המאבדים כל קשר למציאות" ובנימה חוצפנית עוד מוסיף: "תתקשרו אלינו כאשר תהיו רציניים". בנוסף לסיבות הקשורות "בשִכְרוּת" וב"איבוד הקשר עם המציאות", מציין העיתונאי שמהלך זה של
בנימין נתניהו בא כדי למלא צורך "פוליטי פנימי" שלו.
צורך פוליטי פנימי: פרידמן טוען "שהדבר האחרון שהנשיא צריך כרגע" זה הָצקות מכיוון ישראל, באשר הנשיא עומד בקרוב להתמודד בקונגרס האמריקני. האם אין זה צורך פוליטי? כיצד אין פרידמן מבחין בסתירה של עמדתו בנקודה זו?
מתוכן דבריו, פרידמן מבקר את ישראל על כך שהיא מטרפדת את שיחות ה"קִרבה", בהצהרות שנויות במחלוקת וכדומה.
ראשית, כאשר נודעו פרטי הפקדת תוכנית הבנייה, התנצלו כל הגורמים, ובראשם ראש הממשלה, בקולם הם ומעל כל בימה. אכן, הצהרת הבנייה כושלת היא ומכשילה. אבל באם יש רצון כן ואמיתי, לא אירוע כגון זה ימנע שיחות על עתיד היחסים בינינו לבין הערבים. יש דרך להנמיך הלהבות וליצור אווירה חיובית. מה הצורך האובססיבי לחזור על המנטרה הביקורתית פעם על-ידי ביידן, אחר-כך על-ידי
הילרי קלינטון, אחר-כך על-ידי היועצים דייויד אקסלרוד ו
רם עמנואל. עמדה זו של ארה"ב ודרך טיפולה העוינת - במקרה זה - נתנו רוח גבית לפלשתינים והעצימו את סירובם להיכנס לשיחות "קרבה".
שנית, חוסר ניסיונו והבנתו של נשיא ארה"ב את הדרכים הדרושות לתהליך שלום במזרח התיכון - וגם באזורים אחרים בעולם - מוכחים פעם אחר פעם וגורמים נזק מיותר לכל הגורמים.
המקרה של אירן - שלמעשה צוחקת עליו ועל כל העולם החופשי - מקרין על התרשמות מדינות נוספות מאוזלת ידה של ארה"ב. לכן, בהינתן רוח גבית אמריקנית לפלשתינים - הם, בתורם, מקשיחים עמדות ומביאים לידי כך שארה"ב משיגה בדיוק את ההפך ממה שרצתה.
בסיום מאמרו מציין פרידמן שבידי נתניהו הבחירה "לעשות היסטוריה" או "להפוך שוב להערת שוליים". כאילו, רק בנתניהו ובמדינת ישראל, ורק בהם בלבד, תלוי עתיד המזרח התיכון. הערבים תפקידם פסיבי: לשבת בחיבוק ידיים וליהנות מריב ידידים.
בשולי הדברים התקשורת אינה עשויה מיקשה אחת. הכבוד לעיתונאי הידוע תום פרידמן ולעיתונו בעינו, אך אין דבריהם דברי אלוהים חיים.
