מלחמת ששת הימים פרצה בהיותי נער. מיד לאחריה החל הוויכוח אם נחזיר או לא נחזיר את "השטחים" ואילו "שטחים" נחזיר. כבר אז היו שטענו בעקביות כי ניאלץ בתוך זמן קצר לסגת מכל השטחים משום שהעולם לא ייתן לנו להחזיק בהם ואז איש לא דיבר על שלום אפשרי ופתרון כפוי, אלא על כפיית נסיגה בנוסח 1956 - לאחר מבצע קדש.
ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, בהיותי בעל דעות יוניות למדי במונחים של אז, הלכתי לכינוס כלשהו בירושלים, בו נאמו מאיר פעיל [ממפלגת מוקד ז"ל] ופעילי שמאל ציוני נוספים וכנראה גם כמה פעילים פחות ציוניים. חלפו די שנים על-מנת שאשכח על שום מה ולמה כונס כינוס זה ומה היה סדר היום הפוליטי במועד הכינוס. התקופה הייתה תקופת הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, או מיד לאחר הפרדת הכוחות, וייתכן שהיה לכינוס קשר להפסקת האש הכוללת שהושגה בהסכמים אלו.
מאיר פעיל נשא הרצאה מלומדת ופסקנית ובה הציג את התזה, לפיה אם ישראל לא תנקוט מיד יוזמת שלום שבה תציע נסיגה מוחלטת מכל השטחים, תמורת שלום אמת, התוצאה ההכרחית תהיה שייכפה עלינו הסדר שבו ניסוג נסיגה מוחלטת, אבל בתנאים גרועים בהרבה. כאמור היו אלו ימי דילוגיו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר באזורנו והלחצים שהפעיל לצורך השגת הסדרי הפרדה היו טריים בזיכרון.
שומע ספקן אחד הציג לפעיל שתי שאלות פשוטות. ראשית שאל מי אמר שאם ישראל תצא ביוזמת שלום כזו תהיה היענות ליוזמה - אילו ערבויות קיימות בקשר לכך? שנית הוסיף השואל להקשות - אם אכן מה שצפוי לנו הוא הסדר כפוי בתנאים גרועים בהרבה מדוע לא ימתין הצד שכנגד להסדר כזה שהוא נוח בהרבה מבחינתו? מדוע הצד שכנגד ייכנס למשא-ומתן אם הוא יכול לצפות להסדר כפוי טוב יותר?
התוצאה היחידה של היוזמה הוסיף השואל, תהיה שאנו נחשוף בה את כל הקלפים שלנו מבלי שהצד שכנגד יתחייב לדבר ומנקודה זו נחל במשא-ומתן שיסתיים בהסדר כפוי. יוזמת שלום שלנו והצעות לוויתורים אינם חלופה לפיתרון כפוי, אלא היא בעצם נקודת המוצא של פתרון כזה.
תשובתו של מאיר פעיל אינה זכורה לי - לעיתים זוכרים שאלות טובות יותר מאשר את התשובות ואולי התשובה לא הייתה חשובה, או מוצלחת כל-כך. ברור, לאחר 36 שנה, שכדור הבדולח ששימש את פעיל בהתנבאותו על העתיד לא היה צלול כל-כך. כך גם כיום ברור לי מה שלא הבנתי כל-כך אז - השואל הספקן צדק לחלוטין. כל עוד ישנה תקווה להסדר כפוי, היא כשלעצמה מסכלת משא-ומתן אמיתי. יתרה מכך, מבחינתם של הפלשתינים למשל, יש יתרון עצום להסדר כפוי כי הוא פוטר אותם מהרבה מאד התמודדויות פנימיות ותמיד ניתן לראות בהסדר כזה משהו זמני, שנכפה ושיתקיים רק כל עוד אין ברירה אחרת.
היום אנו נמצאים בנקודה מסוכנת לאחר משא-ומתן מופקר שניהלו ראש הממשלה אולמרט ושרת החוץ
ציפי לבני עם אבו מאזן - אותו משא-ומתן וירטואלי שנועד להשיג "הסכם מדף" לימים נוחים יותר, בהם הפלשתינים יהיו מסוגלים וירצו לכבד התחייבות כלשהי. הסכם מדף כמובן שלא הושג. אולמרט בלהיטותו להיזכר כעושה שלום הניח על השולחן הצעה מרחיקת לכת ואז, כל-כך צפוי, נעלם אבו מאזן וחזר עם שפע של תלונות חדשות ופניות לעולם ולארצות הברית וכמובן ללא התייחסות כלשהי להצעות קונקרטיות שהוצעו.
שוב התברר שאבו מאזן חכם הרבה יותר מאולמרט את לבני. ההצעות מרחיקות הלכת שהוצגו על-ידם על השולחן הן כיום רק נקודת הפתיחה למשא-ומתן והפעם למשא-ומתן שנועד להביא הסדר כפוי בתמיכתו הנמרצת של נשיא ארצות הברית. ככל שאנו מצמצמים פערים במשא-ומתן וירטואלי וללא תמורה, ריח ההזדמנות לכפות הסדר עולה באפם של מנהיגי העולם ובמיוחד באפו הרגיש של נשיא ארצות הברית. זו הסיבה למשבר ביחסים עם ארצות הברית ושאף אחד לא יספר לנו סיפורים על בנייה זו או אחרת בירושלים.
זכור היטב לי עדיין נאומה של שרת החוץ לבני בכינוס הרצליה, בו שרטטה את עקרונות המשא-ומתן המתנהל בינה לבין הפלשתינים. מוסכם וברור, טענה בלהט, שעד שהכל לא גמור שום דבר לא גמור וישראל לא מתחייבת לכלום. לציפי לבני יש כשרון מיוחד לדבר דברי הבל בטון רהוט ומשכנע, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין כבר אז, על בסיס ניסיון עשיר קודם, שמדובר בדברי הבל. אני מעדיף להשתמש בביטוי דברי הבל מאשר להניח שציפי לבני שיקרה במודע לעם ישראל.
הוויתורים שוויתר ברק בשנת 2000 לערפאת בקמפ דיויד לא הביאו כמובן להסדר אלא לאינתיפאדה חדשה. ויתורים אלו מונחים גם כיום למעשה על השולחן, כמו-גם כל הוויתורים המאוחרים יותר שוויתרו אולמרט ולבני. ככה זה שמתנהל משא-ומתן שבו אין לך שום ערבויות לעמדת הצד שכנגד ולכנות כוונותיו ושבעצם אינו יכול אפילו להתחייב לקיים הסכם עליו חתם, בהיעדר סמכות פוליטית ומוסרית לכך. משהשיגו הפלשתינים את כל הוויתורים האפשריים במשא-ומתן ישיר ולא מחייב הם פנו למסלול ההסדר הכפוי וזוכים כמובן לתמיכה מסיבית של "מחנה השלום".
אם עדיין נותר ספק בלב הקורא הוא מוזמן לעיין במאמרו מה-26.3 של פרופ' שטרנהל בהארץ, בו הוא מטיף בגלוי להסדר כפוי וכך כותב הפרופ' המלומד,
"שני הצדדים זקוקים, לפיכך, ללחץ בלתי-פוסק, מלווה בתגובה מיידית על כל הפרה של התחייבות, ובמידת הצורך - גם בסנקציות כואבות. בסופו של דבר, ניצול פגיעותם הפוליטית של שני הצדדים למען סיום המלחמה הארוכה על הארץ הוא אינטרס לאומי מובהק של כל החיים בארץ הזאת". אין ספק שממשלת נתניהו נקלעה לעמדה קשה והביקור האחרון בוושינגטון המחיש זאת היטב - הצד האמריקני השתכנע שלאחר השגת ויתורי אולמרט את לבני בעזרת מנופי לחץ, הוא יוכל "לשכנע" את ישראל לוויתורים נוספים. אובמה עושה כן בתמיכה קולנית של אמצעי התקשורת והשמאל שנואש ממשא-ומתן ישיר ומהשגת השפעה כלשהי על הציבור. כעת צפוי שישראל תשלם מחיר לא פשוט על מדיניותם של אולמרט ושרת החוץ שלו, השואפת להנהגת מדינת ישראל. מדיניותם שירתה בהחלט את מטרותיו של השמאל הקיצוני ואת מטרות הפלשתינים וכעת אנו מצויים בשלב קטיף הפירות הבאושים שלה - ירחם האל על כולנו.
