יש מי שאינם אוהבים שאלות, כל שכן שאינם אוהבים קושיות, וזה טבעי, כמו למשל מורים או הורים שאינם יודעים מה ו/או כיצד להשיב לשואל. גם מנהיגים אינם אוהבים שאלות, כי אלה נשמעות להם כמטילות ספק בעובדה שהם יודעים טוב מאחרים מה נכון לעשות וכולי. והכי פחות אוהבים שאלות, כך מקובל לחשוב, הם "כהני הדת". אלה אינם אוהבים ששואלים אותם, כי על אמת מוחלטת לא שואלים שאלות ובטח שלא מקשים קושיות. ההבדל בין שאלה לקושייה הוא פשוט, שאלה מתייחסת למידע מבוקש, קושייה מנסה להבין מידע לא ברור או סותר. אומנם בדרך כלל מעדיפים שלא להסתבך עם שאלות וקושיות, אבל יש לנו חג אחד שהקושיות והשאלות הן חלק ממנו, חג הפסח. בליל הסדר הילדים מקשים ארבע קושיות שכל אחת מהן מתחילה ב"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ואנחנו מעודדים אותם לכך. מראש מלמדים אותם לשיר את הקושיות ויש אף מי שמחלקים פרסים לילדים המקשים בלשון רהוטה.

לכאורה, אצלנו היהודים, למסתייגים מהנטייה לשאול שאלות ולהקשות קושיות, יש מקורות טובים להסתמך עליהם. הרי הגמרא אומרת שצריכים זהירות גדולה בחקירות [חגיגה יג / א]: שכן כתוב בספר בן סירא "במופלא ממך - אל תדרוש, ובמכוסה ממך - אל תחקור, במה שהורשית - התבונן. אין לך עסק בנסתרות". זה ציטוט די נדיר מספר שלא מרבים לצטט ממנו. על כל פנים, ראינו כאן מקור מפורש לכך שמוטב להימנע מחקירות ברבדים הנעלמים מאתנו. השאלה היא, מה הם הגבולות? הרי התלמוד הבבלי מלא שאלות וקושיות, ומהן נוקבות ביותר, אז מתי והיכן מותר ומתי והיכן אסור לשאול ולהקשות?

שני דפים קודם קובעת הגמרא שיש גבולות שבתוכם, לא רק מותר אלא צריכים לשאול ולהקשות. ומעבר לגבולות אלו - חלה ההגבלה ומוטב להימנע מחקירות. וזה מה שאומרת הגמרא [חגיגה יא / ב]: יכול ישאל אדם (מה היה) קודם שנברא העולם? תלמוד לומר [דברים ד, ל"ב]: לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ; אז למה להסתבך? מוטב שלא נשאל בכלל, חושב לו זה שמעדיף כמה שפחות להתאמץ או שפוחד מהתשובות. הגמרא מתייחסת לכך ולא בחיוב: יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית - תלמוד לומר כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ. יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור - תלמוד לומר וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם. מלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם - אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור.

מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, אלה ארבעה רבדים שעליהם אסור לשאול. כאמור, בליל הסדר אנחנו שואלים ארבע קושיות ויש לנו גם ארבעה בנים שכל אחד מהם שואל את שאלתו או מקשה את קושייתו. האם יש הקבלה בין הדברים? בעצם, זו שאלה רטורית, ברור שיש הקבלה, רק צריכים למצוא אותה. אנחנו ננסה לעשות זאת בהסתמך על שיעור שלימד הרב יצחק גינזבורג שליט"א, כדלקמן. החירות לשאול זה משהו ייחודי לעם ישראל, חירות שאנחנו זוכים לה בחג הפסח. היציאה משיעבוד מצרים, היא לא רק במובן הגשמי, אלא גם ובעיקר במובן הרוחני. המשועבד אינו רשאי ואינו מסוגל לשאול ולהקשות, ולא משנה אם הוא משועבד לפרעה או לקבעונות החשיבתיים שלו. פסח הוא חג החירות בממד הרוחני, לא פחות - ובדורנו אף יותר - מאשר בממד הגשמי. אדם זקוק לחירות כדי לממש את עצמו ואת שאיפותיו, ובאותה מידה הוא זקוק לה כדי לבטא את ספקותיו.

לא בכל מקרה ימצא השואל תשובות לשאלותיו, אבל העובדה שהוא חופשי לשאול את שאלותיו ולנסות ללבן את ספקותיו, גם אם לא יצליח לברר וללבן את כל הספקות המציקים לו, בכוחה להעניק לו שלוות נפש. ספק אם יש מישהו שאין לו כל שאלה או קושייה, אבל ברור שרבים מאוד, רבים מדי - מדחיקים את שאלותיהם וספקותיהם מסיבות שונות ומשונות. ובדור שלנו, כמו בדורות רבים שקדמו לנו יש לומר - יש כאלה שהספקות המנקרים בקרבם מסיטים אותם מן הדרך והם בועטים בכל מה שניסו ללמד אותם. כי אם אין היתר לשאול ולהקשות - נשארים משועבדים לספקות ולקושיות. הם מואסים בשיעבוד ומשחררים את עצמם בדרכם שלהם. הדרך הזאת - היא עצמה דרך של שיעבוד מסוג חדש, שיעבוד למצרים השכליים והרגשיים של המורד, אבל לפחות הוא קובע לעצמו את סדר היום ואין גורם חיצוני שמכתיב לו. כך לפחות הוא חש, ויחסית, טוב לו במצבו החדש. חג הפסח מלמד אותנו שלא רק שאין להיבהל מקושיות, אלא שיש תועלת רבה בהעלאתן אל פני השטח. והתועלת היא - יציאה משיעבוד לגאולה.