ועכשיו, אחרי שתם יום השואה וכולנו זוכרים שאסור לנו לשכוח, אפשר לשאול: מה עושים בזיכרון הזה? איך מעניקים לו משמעות?
ישנה דרך אחת, והיא להתבצר בזיכרון, לזכור שאין ליהודים מדינה אחרת מלבד ישראל, לזכור שתמיד יהיה מי שירצה להשמיד אותנו רק בגלל יהדותנו, לזכור שעלינו לעמוד תמיד על המשמר, לא לבטוח בזרים, לפחד.
וישנה דרך שנייה, שיש לה ביטויים שונים, אך מקורה במחשבה שלא מרפה: מה הייתי עושה אני לו הייתי אזרחית גרמנייה מן השורה באותה תקופה? האם הייתי מתנגדת להסתה נגד היהודים? האם הייתי מפגינה נגד המפלגה הנאצית? האם הייתי נלחמת בגזענות? האם הייתי מנסה להציל יהודים ומחביאה אותם בביתי?
מדינת ישראל בוחרת באופן ברור למדי בדרך הראשונה: זה ניכר בתחומים רבים, אך מתבטא בצורה המובהקת ביותר ביחסה לפליטים האפריקנים שמגיעים אליה בשנים האחרונות.
בישראל שוהים כיום יותר מ-20 אלף פליטים מסודן ומאריתריאה, מדינות שהאו"ם הכריז עליהן כמדינות שאסור להחזיר אליהן את פליטיהן משום שנשקפת שם סכנה לחייהם, וכמדינות שמפירות את זכויות האדם של תושביהן בצורה חמורה. את הטבח בדרפור שבסודן הגדיר האו"ם כרצח עם.
אף שההגיון מורה שישראל, שהיא מהמדינות הראשונות שחתמו על אמנת האו"ם לזכויות הפליטים, תגן על הפליטים שמגיעים אליה ותסייע להם, היא אינה מכירה בהם כפליטים ומפרה את זכויותיהם באופן בוטה.
מדוע מדינה שמציינת בכל שנה את יום השואה, מדינה שמרבית אזרחיה היו פליטים וחוו על בשרם רדיפות גזעניות, אינה נחלצת לעזרתם של פליטים אחרים?
התשובה לכך מצויה אולי בדרך שבה בחרנו להתמודד עם זיכרון הטראומה - הדרך הראשונה, שמנחה אותה הפחד: הפחד מהזר והשונה, הפחד מכך שמי שאינו יהודי רוצה להשמיד אותנו, הפחד ש"ישתלטו לנו על המדינה".
אותו פחד הוא שעמד בבסיס הסירוב של מדינות רבות לקלוט פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. פליטים יהודים אלה נאלצו לחזור לאירופה, ורבים מהם נספו בשואה.
65 שנה לאחר השואה הפחד ממשיך להנחות אותנו; אף שלמדנו שהוא מוביל לאבדון אנחנו ממשיכים להיאחז בו. נדמה לנו כי הפחד הזה יעזור לנו לעמוד על המשמר ולהרגיש בטוחים, אך הביטחון הזה הוא מדומה. כל עוד נאפשר לפחד הזה להצדיק את העוולות שלנו כלפי מי שאינו "כמונו", מעצם אחרותו וללא הצדקה, נמשיך להרגיש לבד בעולם, פגיעים ושנואים. הפחד הזה שוחק את המוסריות שלנו, מוסריות שבעבר יכול היה העם היהודי להתגאות בה.
אפשר לזכור גם בדרך אחרת: לזכור שפעם היינו נרדפים - והיום אנחנו לא; לזכור שפעם לא היה לנו מקום - והיום יש לנו מדינה; לזכור איך זה להימלט מהתופת ולהגיע חסר כל לארץ זרה - ולסייע לפליטים שבקרבנו; לזכור לאן מובילים הגזענות והפחד מזרים - ולא לעמוד מנגד.
אפשר לבחור בדרך הפעילה ולסייע לפליטים בישראל דרך התנגדות להצעת חוק ההסתננות שגוזר מאסר ממושך על פליטים; דרך התנגדות למדיניות הממשלה שאינה מכירה בפליטים בישראל ושוללת את זכויותיהם, או דרך הצטרפות לארגוני הסיוע לפליטים. זה בידינו.
