דיני טומאה וטהרה הם אולי הקשים ביותר בתורה - הן ליישום והן להבנה. מבחינת היישום, מדובר במאות פרטים ופרטי-פרטים הנוגעים לחיי היום-יום של כל יהודי. פרטים אלו תופסים סדר שלם מתוך שישה סדרי משנה, סדר טהרות; אפילו דיני שבת ודיני פסח מרוכזים במסכת או שתיים בלבד. לנו הפרטים סבוכים עוד יותר, משום שחלק ניכר מדינים אלו אינם נוהגים כאשר בית המקדש אינו קיים, ומטבע הדברים - קשה יותר להבין תיאוריה מאשר פרקטיקה.
מבחינת ההבנה, ידוע למשל הקושי בדיני פרה אדומה שהאפר ממנה משמש לטיהור טמאי מת: הפרה מטהרת את הטמאים, אך כל העוסק בה נטמא בעצמו; הכיצד? ובמבט רחב יותר: מה המשמעות של נטילת מעט אפר של פרה, זרייתו על פני מים והזיה ממנו באמצעות ענפי אזוב? כיצד הטמא נטמא ומה בטכס הזה מטהר אותו?
פרשיות השבוע, "תזריע" ו"מצורע", מלאות בדיני טומאה וטהרה סבוכים ותמוהים לא פחות. הן פותחות בדיני טומאת יולדת, נמשכות בסוגים רבים של צרעת, עוברות לזיבה ומסיימות במחזור החודשי. מהרגעים האינטימיים ביותר - חיי אישות ולידה - ועד לפומביות המוחלטת של צרעת הבתים, התורה קובעת סייגים של טומאה וכיצד להיטהר ממנה.
היו שניסו לטעון, שמדובר במערכת שנועדה לצרכים פיזיים. הצרעת היא כידוע מחלה קשה מאוד ומדבקת מאוד, ועל-פי תפיסה זו - טומאתו של המצורע וחיובו לשבת בבידוד מחוץ למחנה, נועדו להגן על סביבתו. עוד נטען, כי קביעת טומאת הנידה נועדה להביא לכך שיחסי מין יקוימו בימי הפוריות של האישה וכך תגדל הילודה. ואילו את דיני הזב והזבה ניתן להסביר בפשטות כדרך לשמירה על בריאותם של בני/בנות הזוג של החולים.
אלא שהסברים אלו מטעים ומוטעים משני כיוונים. הראשון והעיקרי הוא, שהתורה אינה עוסקת בעניינים כאלו. לא מצאנו, למשל, דינים של טומאה במחלות אחרות ומדבקות לא פחות שהיו ידועות בזמן התורה, כגון דֶבֶר. אם נסתכל בתמונה הכוללת יותר של טומאה וטהרה, הסברים אלו אינם נותנים מענה לטומאה החמורה ביותר - טומאת מת; וכי איזו סכנה יש בהתקרבות למת? להיפך: הרי קיימת מצווה לקוברו ולשמור על כבודו.
הכיוון השני, עליו כדאי להרחיב מעט את הדיבור שכן הוא מקבל פחות תשומת לב, נוגע לפרטי הטומאה. אם נתבונן היטב נראה, שפרטי הדינים סותרים לחלוטין את התפיסה לפיה מדובר בסייגים לצרכים פיזיים. ונלך לפי סדר הפרשיות.
כאשר אישה יולדת בן, היא טמאה שבוע ואילו לידת בת מטמאת אותה שבועיים. מבחינה ביולוגית הרי אין שום הבדל בין לידות שני המינים; אם הסיבה לטומאה הייתה פיזית, היה עליה להיות אחידה בכל הלידות.
כאשר הצרעת מתפשטת בכל גופו של המצורע, הוא טהור. דווקא כאשר המחלה בשיאה, מותר לו לשוב לביתו ולמשפחתו. התורה מורה לו ללכת אל הכהן ולא אל הרופא, למרות שהיא קובעת במפורש את חובת שמירת הנפש ואת רשותו של הרופא לרפא. ושוב: אם מדובר היה בצד הפיזי של המחלה, ההוראות היו צריכות להיות הפוכות לחלוטין.
כאשר מתגלה חשד לנגע צרעת בבית, יש לפנות ממנו את כל הכלים כדי שלא ייטמאו - ורק אז בא הכהן לבדוק את המצב. אם היה מדובר בחשש פיזי, לא הייתה התורה מסכנת את הבעלים בכך שיוציאו את רכושם.
כאשר זב או זבה נוגעים בכלי חרס, יש לשבור את הכלים. לעומת זאת, אם נגעו בכלי עץ - מספיק לשטוף אותם במים, ואילו כלי אבן אינם מקבלים טומאה כלל. אם המטרה הייתה לבודד את הזבים לצרכים בריאותיים, לא היה כל מקום להבחנה בין החומרים מהם עשויים הכלים.
ברוב המכריע של הטומאות הללו - טומאת יולדת, הצרעת לסוגיה, הזב והזבה - על הטמא/ה להביא קורבן לאחר שנטהר/ה. ברור שלקורבן אין שום קשר לצד הפיזי. גם העובדה שהטמאים יכולים להביא קורבן זול יותר אם אין ידם משגת לקורבן היקר יותר, מלמדת שאין לזה שום קשר לאירועים הגופניים שעברו עליהם.
הוכחנו שהטומאה אינה קשורה למצבו הפיזי של האדם; אז למה היא כן קשורה? התשובה הברורה היא: לצד הרוחני. וזה פחות או יותר כל מה שאנחנו יכולים להבין ברמה הכוללת (לצד הסברים פרטניים לטומאות ספציפיות, שלא כאן המקום להאריך בהם).
עניינה של התורה, כפי שאמרנו פעמים רבות, הוא בהפיכתו של היהודי לאדם טוב יותר ומוסרי יותר. המצוות היא כלי מרכזי בדרך להשגת מטרה זו. יש מצוות שאנו רואים בבירור כיצד הן משרתות יעד-על זה: האיסור לגנוב, החובה להשיב אבידה, גמילות חסדים, הודאה על יציאת מצרים ורבות אחרות.
אך יש גם מצוות שאיננו מבינים כיצד הן משרתות את המטרה. למה הדבר דומה? לאדם החש בגרונו והרופא מורה לו לשתות תה וליטול תרופה מסוימת. את שתיית התה כולנו מבינים באופן כמעט אינסטינקטיבי: החום שבמים עוזר לחסל את החיידקים. אך כיצד עושה זאת כדור קטן בצבע אדום, ומדוע לא כמוסה בצבע ירוק? כאן אנו סומכים על הרופא ועל המדענים.
חוסר ההבנה איננו אמור לפגוע בקיום המצוות - בדיוק כשם שהעובדה שאיננו מבינים את פעילות התרופה, אינה סיבה להימנע מנטילתה על-פי הוראותיו של מי שכן מבין. אדרבא: דווקא בקיום המצוות שאינן מובנות, אנו מפגינים את אמונתנו במי שציווה עליהן. לעשות מה שמבינים - זה אינו נובע בהכרח מתוך אמונה; לעשות מה שלא מבינים - זה יכול לנבוע רק מתוך אמונה.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
