בשבוע שעבר "נחשפה" פרשת ענת קם. כשכולנו מיהרנו להכתירה כאויבת הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז אייכמן, החלטתי להוציא עצמי מהדיון הציבורי והתקשורתי העקר, הפופוליסטי ורודף האיבה (מיותר לציין שנכשלתי). במשך כמה ימים העסקתי את עצמי בחיפוש אחר כל המקומות בהם פרשת גניבת המסמכים של ענת קם מהצבא התפרסמה. נדהמתי.
נדהמתי לראות איך הפרשה מפורסמת בעולם בריש גלי, כיצד ברשתות החברתיות נפתחות קבוצות בעדה (פלוני: "לא ייאמן השמאלנים האלה") או נגדה (אלמוני: "היא עוכרת ישראל"!, אלמוני ב': "מגיע לה להיות חלק מהכותרת: גם אני חושב שענת קם היא מרגלת"), איך נתן זהבי אומר הכל ללא מעצורים מעל גלי הרדיו, איך כל התקשורת מדברת על "הפרשייה שאסור לנו לדבר עליה". אבל יותר מכל, נדהמתי מכך שלמרות כל אלה - עדיין מוטל צו איסור פרסום על הפרשה.
מאז עברו הרבה מים בירקון המזוהם של מדינת ישראל.
בימים האחרונים התקשורת גועשת בכל הקשור לפרשיית "
הולילנד". שופט בית המשפט המחוזי בראשון לציון, אברהם היימן, הוציא צו איסור פרסום על מעצרה הצפוי של "האישיות הבכירה ביותר לשעבר". באותו הרגע מוחי (השפוי, נשבע לכם) באמת לא הצליח להחליט איך להגיב: האם לצחוק על כמה שאנחנו הפכנו למושא לצחוק? או האם להזיל דמעה נוכח הזלזול באינטליגנציה הבסיסית של כל אחד ואחד מאיתנו?
אבל שוב. לא הספקנו לקחת טישיו וכבר - מחול הטיפשות המשיך לחגוג. בקול רם יותר, בסדרה הנדסית. לא רק שהוטל צו פרסום על שמה של האישיות הבכירה ביותר לשעבר (שרואיינה בערוץ 2 וסירבה להתראיין בערוץ 10), נו, זו שהייתה קרובה ל
שולה זקן, זו שחברה הטוב ביותר (לשעבר כמובן) הוא
אורי מסר, אלא שהפעם רף הטמטום עלה שבעתיים ומה שהותר לפרסום הוא ששמה של האישיות המדוברת הוא "א.א".
פה אני רוצה להצביע על שתי נקודות: ראשית, על אותו זלזול, אותה בדיחה, על מופע הליצנות שהמשטרה יוצרת לעצמה בבקשתה לצו איסור הפרסום, ועל הבבואה המגוחכת שמשתקפת מאולמי בית המשפט. לכולנו ברור במי מדובר, אז מדוע ולמה ניתן צו איסור הפרסום? בפרשיית ענת קם אפשר, אם נחפש טוב, למצוא לצו איסור הפרסום הצדקה ביטחונית. ניחא. אבל בפרשיית השוחד החמורה במתחם הולילנד בירושלים, אין שום סיבה נראית לעין למתן צו הפרסום. זו הנקודה השנייה: הפכנו למדינה שבה צו איסור הפרסום מחולק בדיוק כמו קרטוני החלב במרכול השכונתי. בית המשפט, "המאזן והבולם" של הרשות המבצעת, היה צריך להידרש לסוגיה הזו, ולומר: עד כאן. די לזלזול, די לגיחוך, די למחול הטיפשות. הציבור לא עד כדי כך טיפש.
כל פעם שאני חושב שהנה, ישראל עושה צעד ענק לקראת חופש המידע,
חופש הביטוי, לקראת ערכים דמוקרטיים של זכות הציבור לדעת, של חופש העיתונות, הופכת הרשות המבצעת לשומר סף במשטר דיקטטורי, וצועדת שני צעדים אחורה. לא ברור למה, אבל לא שמעתי את כתבי העיתונות והתקשורת מזדעקים נוכח צווי איסור הפרסום המוטלים עליהם כהרף עין. היחידי שהרים את הכפפה היה
רזי ברקאי, שהוכיח לכולם כמה לעיתונות יש כוח, אם היא רק רוצה, בחשיפת מערומיהם, היתוליהם וסמכויותיהם המופעלות בצורה שרירה של השלטונות. כל האנשים אליהם התקשר רזי בתוכניתו "מה בוער" הודו: הם "א.א". אבל לא, להם אין קשר לפרשה.
א.א האמיתי תקוע בדיוטי פרי. הוא פספס את המשחק של בית"ר, הנה עוד רמז. בעצם לא צריך, התעשתו שם החברים ממש עכשיו. רזי, יש לך קשר לזה?
