במובן מסוים גם אני, תושב קבוע, אשר אפילו שר הפנים לא יטיל רבב ודופי, בוודאי לא ספק, בחוקיות מעמדי כתושב קבוע, מתגורר כאן בחזקת שוהה בלתי חוקי. אי-החוקיות שלי אינה נובעת מהעדר מעמד מוגדר בחוק אלא מהערעור שלי על שלילת הלגיטימיות של מי שמכונים - "שוהים בלתי חוקיים" לשהות כאן.
האם רק "השוהים הבלתי חוקיים" הם, אכן, בלתי חוקיים? האם ההעוני (והעליבות וההשפלה הכרוכים בו ונגזרים ממנו) הוא חוקי? והאלימות, האם היא חוקית? והייאוש הפושה במקומותינו, חודר אל הגוף, מחלחל אל הרקמות ועושה בהן שמות, האם הוא חוקי?
מדוע אנחנו נטפלים אל העובדים החרוצים והמסורים האלה, אנשי בלי שם, תאילנדים ופיליפיניות (אולי גם פיליפינים) שעובדים בחריצות מופתית, אינם פוצים פה אלא לדיבור מועט והכרחי, במשקי בית של אנשים עם מוסר כפול?. ובכלל - האם כל מה ש"חוקי" הוא אכן גם חוקי?
לנו, השוהים בארץ כחוק, אין זכות מוסרית להחיל על מי ששוהים כאן שלא כחוק ואולי בניגוד לו, את ההגדרה - ואת (העדר) המעמד - "שוהים בלתי חוקיים", כי הקושי הבלתי סביר והבלתי נסבל, בלתי אנושי בעליל, שאנחנו מערימים בפניהם לא יכול להיחשב ולהיקרא חוקי משום בחינה שהיא.
במקום ללכת לקראתם, להקל על חייהם, ולאפשר למי שהם עובדים במשק ביתו (ובהם אנשים שתלויים בהם באופן מוחלט) לעבוד ולהתפרנס בכבוד וביושר שאין מופלגים מהם, עוקבים אחריהם, מנסים לאתרם וללכוד אותם, שמים אותם מאחורי סורג ובריח כאשר לוכדים אותם, משל היו פושעים מסוכנים, ושולחים אותם מכאן בבושת פנים, לא אחת מבלי לשלם להם את השכר המצודק המגיע להם כחוק.
מי שגורש מכאן בבושת פנים ייהפך לעוכר ישראל ואולי אף לאחד משונאיה. אם וכאשר ישנא אותנו - לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו ולהתנער מהבעת הרגש הכעוס והמועצם הקרוי שנאה, שהרי אנחנו גרמנו אותו: אנחנו סיפקנו לו כר דשן ללבלובם ולפריחתם של פרחי הרוע של השנאה היוקדת של מי שאין להם כל סיבה לאהוב אותנו.
יש להסדיר את מעמד השוהים הבלתי חוקיים באופן מוסדר, אכן -חוקי, אבל יותר מכל ולפני כל, באופן אנושי. זה לא נעשה.
גם מי שלא ייחס את הלב הגס והקהה שלנו כלפי הזולת להשפעת נזקו המצטבר של הכיבוש על אופן התנהגותנו כמדינה כלפי השוהים בה, חוקיים בכלל ושאינם חוקיים בפרט, לא יוכל לבטל מכל וכל קיומו של קשר סיבתי, גם אם חלקי, ביניהם.
השוהים הבלתי חוקיים סובלים מעצם ניתוקם הממושך מארצם, מביתם וממשפחתם. הכורח הקיומי להתפרנס הרחק מביתם כופה עליהם. אנחנו חזקים מספיק כדי להבין את כאב בדידותם ורגישים - האומנם? - כדי לרכך ואף לשכך את סבלם. זה לא הרבה.
העובדים הזרים, לרבות מי מהם ששוהים כאן שלא כחוק, אינם כלבים שוטים, שיש לבער את נגע שוטטותם ולהרעילם, חלילה. יש בהם מי שאלמלא הם לא היה ניתן לעשות את העבודות שהן מבצעים אותן בחריצות מופתית. במקום לאיים עליהם במקל עלינו להושיט להם גזר.
עמידותה של שרשרת נבחנת לפי מידת החוזק של החוליה החלשה ביותר שבה. אנושיותה של חברה אמורה להימדד לפי היחס שלה אל הזרים (שמעמדם לא מוסדר) השוהים בה, אשר ממלאים בה תפקיד חשוב ואף תורמים לחיזוק כלכלתה, מה שלא עושים מובטלים ישראליים, מי שנאמר עליהם שכוח עבודתם הפוטנציאלי אמור, אם וכאשר ייצא מהכוח אל הפועל, להחליף את הזרים.
גם כאשר מחליטים לצמצם את תופעת השוהים הבלתי חוקיים יש לעשות זאת באופן הוגן, מוסרי, בדרך שאינה מוציאה לנו שם רע, הדרך שבה אנחנו הולכים כיום ובה אנחנו מוליכים - לבושתנו ולחרפתנו - לא אחת כשהם אזוקים באזיקים, את השוהים הבלתי חוקיים, בדרכם האחרונה מכאן, אל מקום שסביר להניח שלא ירצו לשוב אליו לעולם.
