במורד התלול שבו אנחנו מידרדרים ללא מעצור כמעט, יש כמה ציוניוני-דרך מעוללות הזמן האחרון, שאני מבקשת להצביע עליהם: נתחיל בידיעה ב-TheMarker, המוסף הכלכלי של עיתון הארץ, שנראית לי בעלת חשיבות, אך לא הופיעה בעיתון עצמו: "חלמיש ניסתה לפנות דיירים ביפו ממבנים שהתבררו כלא מסוכנים"! כותרת המשנה, והרשימה עצמה, מפרטות כי חברת חלמיש מסרה לתושבים ערבים צווי פינוי, בטענה הכוזבת שהמבנים שבהם הם מתגוררים מסוכנים, בעוד שמהנדס העיר קבע כי הם אינם מופיעים ברשימת המבנים המסוכנים של העירייה.
נראה שידיעה זו מקפלת בתוכה שני נושאים שהם "בנפשנו": הראשון - נושא ההפרטה-האינסופית שהונהגה כאן בתחומים רבים. במסגרת ההפרטה הועברו החלטות עקרוניות חשובות, הנוגעות לאכלוס שכונות ובתים בידי אוכלוסיות נזקקות, לידי חברות כמו "חלמיש", הפועלות - במקרים כמו זה המוזכר בכתבה - למען אינטרסים של יזמים בעלי הון, וכנגד כל אינטרס הומני. ביפו נקבע רף נמוך במיוחד לפינוי תושבים מבתיהם, בשל יוקרתם ויוקרם של הבתים/מגרשים באזור. וכך, בשנות השישים והשבעים פונו רוב חלקי יפו ועג'מי מתושביהם הערבים, וידוע לכל מי תפס את מקומם.
אבל בנוסף לפן זה, קיים כאן עניין ההתייחסות לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל כאל אויבים, שיש לעשות כל מאמץ לדחוק את רגליהם ולהביא לעזיבתם את בתיהם ואת אדמותיהם, ורצוי לעזיבתם את המדינה בכלל. מדיניות זו מקובלת אצלנו מקדמת דנא, והיא גם מדיניות משרדי הממשלה למיניהם ומדיניות הקק"ל, לפני עידן ההפרטה. התוצאה היא, כמובן, זעם בקרב ערביי ישראל. ואחרי כל זה, מגלגלים אצלנו עיניים לשמיים וטוענים שאוכלוסיה זו היא "גיס חמישי" במדינת ישראל.
היחס המתנכר לכל "אחר" איננו מצטמצם ליחסנו לפלסטינים - בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים. הוא חל גם על
עובדים זרים, שאף הם מוצגים במקומותינו כ"גיס חמישי". המסר מונחת עלינו "מלמעלה": שר-אוצרנו, הד"ר
יובל שטייניץ, רואה בהם גורם מסוכן, האחראי לאבטלתם של ישראלים-יהודים-כשרים. בהשראתו הושק מסע יחסי-הציבור השקרי והמכוער נגד העסקתם של עובדים זרים, התופסים את מקומם של "הישראלים היפים" - סטודנטיות לחינוך שחולמות לעסוק בניקיון בתים, וכולי. במקום טיפול רציני בבעיות הכרוכות בצורך להביא לכאן עובדים זרים, בתחומים שרק הם מוכנים לעסוק בהם (סיעוד, חקלאות, בניין ועוד), משלמים הון למשרד פירסום כדי שינהל מסע הכפשות, שממקם אותנו באזור הגזענות ושנאת הזרים. בכסף הנשפך על הרפש הזה אפשר היה לסייע לכמה וכמה פליטים מדארפור, שמתגלגלים ללא תקרה מעל לראשם וללא פת לחם לאכול בתחנה המרכזית בתל-אביב, ונדחפים לגנוב כדי לשרוד.
נקודות אלה הן רק טיפות בים העגום של חיינו. אבל לכל מי שמשמיע ביקורת לנוכח מה שמצטייר כאן, מחכה בפינה מתקפה שלוחת רסן של טוקבקיסטים. אפס סובלנות להשקפה אחרת, לביקורת. ובפינה הבאה מחכה לו מתקפה מאורגנת יותר, ברמה "גבוהה" יותר, ממוסדת יותר. כך, הונחה על שולחן הכנסת הצעתם של הח"כים הנכבדים
רונית תירוש ו
עתניאל שנלר מ"קדימה", ועוד שני ח"כים מן הימין הקיצוני, שלפיה
יוצאו אל מחוץ לחוק עמותות ואירגונים ישראליים, המוסרים מידע לרשויות זרות ופועלים להעמדתם לדין של קצינים ומדינאים לביצוע פשעי מלחמה. העלאתה של הצעת חוק כזו, ועוד מטעם שני ח"כים מקדימה - מפלגת המרכז ששאבה אליה גם קולות שמאל - מעוררת פלצות, ודאגה חמורה למצב הדמוקרטיה אצלנו. מן הראוי שהצעת חוק זו תימחק מיד, בדומה להצעת "חוק הנאמנות" שנדחתה השבוע בידי ועדת השרים לענייני חקיקה. מצבנו כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" גרוע מאוד - גם בלעדיה.
