הדפים שמסתירים את ההצגה

נתחיל בבלאטות של דליה איציק. מה באמת כתוב בדוח מבקר המדינה, הספר שיצרו מאות אנשים בעבודה סיזיפית, אבל אורך חייו כשל פרפר, יממה אחת בלבד? ניכר היה בשבוע שעבר כי הכתבים והעורכים לפחות בשניים מהעיתונים, ידיעות אחרונות ומעריב, יצאו מגדרם, וזו אינה מליצה, כדי לחגוג את "טיהורה" של יושבת-ראש הכנסת לשעבר מפרשת השיפוצים בדירתה הפרטית שהוכרזה כדירת שרד. שיפוצים ועבודות אחזקה אלה עלו למשלם המסים 244 אלף שקל, ובלטו מהם 25,380 שקל שהושקעו בריצוף מחדש של הסלון והמרפסת.

בדוח המקורי ניכרת התפתלות מסוימת במשפט הקובע כי "בהתחשב בניסוח שאינו נקי מספקות של הנוהל שהיה תקף באותה עת, ולאור העובדה שההוצאה אושרה על-ידי חשב הכנסת, לא נמצא לנכון להצביע על דופי בהתנהלותה של ח"כ איציק בעניין זה". יש מרחק מסוים בין הנוסח הזה לכותרת בידיעות אחרונות (יום ד', 12.5.10, עמ' 4): "ח"כ דליה איציק פעלה ללא דופי". כך, במרכאות כפולות, כאילו מדובר בציטוט ישיר. גם מעריב, אומנם בלי מרכאות של ציטוט ישיר, בישר לקוראיו: "המבקר: אין דופי בשיפוץ דירתה של דליה איציק". וביום שישי הצטרף בן כספית למסר הזה בחגיגת "האמת מנצחת".

איציק יכולה הייתה להיות מרוצה מאוד מן הדיווח. בשני העיתונים גם הזכירו את הצל"ש שקיבלה מן המבקר על שהחזירה את עלות הריצוף לכנסת "כדי למנוע לזות שפתיים". הם לא הזכירו, לעומת זאת, את העובדה שהכסף הוחזר רק לאחר שפרשת הבלאטות, וגם הספה, השולחן הסלוני והווילונות נחשפו בערוץ 2.

מי שקראו רק את שני עיתוני הערב הוותיקים החמיצו חלקים משמעותיים מהסיפור. צריך היה לקרוא את הארץ ואת "ישראל היום" כדי לגלות שלדוח הסופי קדמה גרסה אחרת, חריפה יותר, שנוסחה על-ידי מי שהיה אחראי בפועל על החקירה, קצין המשטרה בדימוס מאיר גלבוע. ומה בדבר חלקו של אבי בלשניקוב, שהיה מנכ"ל הכנסת בתקופת כהונתה של איציק ואחר-כך היה מנכ"ל משרד מבקר המדינה? ומה הקשר בין חשיפת הפרשה והטיפול בה לאמביציות הנשיאותיות של איציק, של ראובן ריבלין, ואולי גם של מיכה לינדנשטראוס? את זה קראנו בהארץ.

המקרה השני הוא חלק בלתי-נפרד ממלחמת העולם המתנהלת באחרונה לא רק בין ידיעות אחרונות לבנימין נתניהו, אלא גם בין ידיעות אחרונות ל"ישראל היום": פרשת "50 אלף דולר בתשלומים" שחשף נחום ברנע (יום ג', 11.5.10, עמ' 3-2), בדבר הדרך היצירתית שגובשה כדי לאפשר לכאורה לנתניהו (בהיותו אזרח פרטי) לקבל תשלום עבור הרצאה לאקים.

קוראי "ישראל היום" יכלו לקבל למחרת, כצפוי, רושם ברור רק על כשלי עבודתם, כביכול, של ידיעות אחרונות ונחום ברנע. ניכר ב"ישראל היום" שהוא מבקש, כדרכו, לנקות את נתניהו מכל רבב, אבל לא פחות מכך גם לנשוך בעקבי מוזס ושות'. והקוראים, מה עליהם?

במקרה של ידיעות אחרונות לא מצאנו עמודים שהסתירו, אם כי ההצגה כולה הייתה חלק מהפקת הענק של העיתון נגד נתניהו ומקורביו. כולל הכותרת טעונת האסוציאציות התקשורתיות והפוליטיות: "חשבון הדולרים של נתניהו" (ע"ע "חשבון הדולרים של רבין", דן מרגלית, 1977).

הדוגמה השלישית נוגעת להחלטה המערכתית של ידיעות אחרונות להסתיר מקוראיו את פסיקת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. זה קבע שהימנעות העיתון מלבקש את תגובת שרה נתניהו לפני פרסום כתב התביעה של העוזרת ליליאן פרץ הייתה "מחדל שנוגד כל אמות מידה של מעשה עיתונאי מכובד ונכון". קוראי ידיעות אחרונות נזקקו לעיתון אחר - "ישראל היום", "גלובס" או "דה-מרקר" - כדי לגלות מה החליט המוסד שנועד לברר סוגיות אתיות בעיתונות.

לצד הדוגמאות מן השבוע שעבר מרחפת עדיין פרשת ענת קם ואורי בלאו. גם שם יש פער משמעותי בין המידע שמקבלים קוראי הארץ לבין צרכני יתר העיתונים. ואם עוסקים בהארץ, הנה עוד דוגמה, ישנה מקודמותיה: לפני שנים, בפאנל בפני סטודנטים בתל אביב, תקפו רבים בקהל את גדעון לוי על כתיבתו החד-צדדית על הסוגיה הפלשתינית. לוי, מנוסה בתגובות כאלה, הסביר להם שכאשר כל העיתונות הישראלית מעניקה לציבור תמונה לא-מלאה של הסכסוך, תפקידו להשלים את החסר, להביא את מה שאחרים מסתירים מהציבור.

לגדעון לוי יש זכויות עיתונאיות רבות. הוא תרם יותר מאחרים להומניזציה של הצד השני, וגילה למי שמתעקש לשכוח שגם הפלשתינים הם בני-אדם. אבל לא יכולתי באותו דיון שלא להזכיר ללוי כתבה שלו מימי האינתיפאדה הראשונה, שבה הפליא בכשרונו התיאורי בהצגת מצוקתם של שלושה צעירים פלשתינים מג'נין. הוא נפגש עימם בבוסתן נידח, והם סיפרו על חייהם כמבוקשים, הנרדפים על-ידי הצבא, חוששים לחייהם. נוגע ללב במיוחד היה הקטע שבו תיאר מפיהם כיצד אחת לכמה לילות הם מסתכנים בהתגנבות יחידים הביתה, רק כדי ללטף את ילדיהם הקטנים בשנתם.

זה היה סיפור מרגש, אנושי מאוד. אלא שעובדה אחת לא הוזכרה בכתבה, מראשיתה ועד סופה: מדוע קיבלו השלושה מעמד של מבוקשים. רק אחר-כך, כאשר נהרגו או נלכדו, התברר שעיקר עיסוקים של השלושה היה חיסול אכזרי של פלשתינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. מסתבר שגדעון לוי אימץ את מה שעשתה לטענתו כל יתר העיתונות הישראלית: בשירות הרעיון בחר להשמיט כמה מהעובדות.

מה אנחנו לומדים מהדוגמאות האלה? קודם כל, שאינטרסים, קשרים ויצרים, ולפעמים גם אידיאולוגיה, משפיעים על דרך התנהלותה של העיתונות. זה לא חדש. את זה יודע כל תלמיד תקשורת, בתיכון או באוניברסיטה. וגם שלפעמים העיתונים מגייסים את עצמם, בשליחות בעליהם או מטעמי האגו של עורכיהם, לקמפיינים, למלחמות בני אור בבני חושך. השאלה רק מי מחליט מי הוא מי במשוואה הזו.

דעתנות איננה תכונה שלילית, בדרך כלל. טוב שלאנשים, גם אם הם עיתונאים, יש כיוון, מצפן, אפילו מצפון. אבל כאשר בשם הדעתנות דוחקים הצדה חלקים מן התמונה, ועמודי העיתון מסתירים במקום לגלות, זו כבר בעיה.

אין צדיקים בסדום. כל העיתונים חוטאים בכך. אומנם לא בכל ידיעה. להפך: ברוב עמודי העיתון עושים כתבים מאמץ הוגן להביא דיווח עובדתי, עם יותר מגרסתו של צד אחד. לפעמים רצונם של העורכים לנסח כותרת חדה מטה את המוזיקה הנקלטת באוזני הקוראים, במכוון או בשגגה, לכיוון מסוים. אבל הבעיה היא במקרים שבהם העורכים או הכותבים נסחפים בלהט משיחי בעד או נגד צד מסוים: במקום להביא את מירב העובדות - והמציאות הרי תמיד מורכבת ורבת פנים - הם נוטים לדחוק את מה שלא מתאים לטיעון אל מעבר לשולי העמוד. למה להרוס תיזה טובה?

המסקנה, שאדם מן השורה המתעניין במה שמתרחש סביבו אינו יכול להסתפק בעיתון אחד, אינה חידוש: זו במידה רבה חזרה למסורת של שנותיה הראשונות של המדינה, אז התברכה ישראל במגוון רב של עיתונים מפלגתיים. כל עיתון ביטא את עמדת המפלגה שהקימה אותו ומימנה את גרעונותיו. ידיעות רבות בעיתונים, לא כולן, היו טבולות ברוטב אידיאולוגי סמיך, או בשיקולי אגו של פוליטיקאים.

מי שביקש לקבל תמונה מלאה היה צריך לקרוא גם את "דבר", וגם את "הבוקר", "על המשמר", "למרחב", "הצופה" ועוד. גם העיתונים המסחריים, מעריב, ידיעות אחרונות והארץ, לא ניגנו ברוב עמודיהם אותה מנגינה. לבד מהסכמה על הרעיון הציוני, על רוב הנושאים הייתה קקופוניה ברוכה של קולות.

כאשר עיתונאים חוטאים בעיוות העובדות ובהסתרתן - הם עוברים על כללי האתיקה. אבל מנגד, המגוון הוא תמצית יופיה של הדמוקרטיה. חופש העיתונות אינו רק החירות לפרסם כמעט כל מה שעולה בדעתך, אלא גם הצורך להבטיח פלורליזם. מבחינה זו, מה שמתרחש באחרונה מוכיח כי תחרות - אפילו כמו זו שמתנהלת באחרונה בין ידיעות אחרונות ל"ישראל היום" - יכולה להיות גם ברוכה. יש רק בעיה אחת: איך גורמים לאזרחי ישראל לקרוא שני עיתונים?

עוד בנושא:

• הכוחנים הגדולים מרחוב מוזס

• הקורא הנבוך

• זה לא אדלסון, טמבל