בימים אלה הגיע למחשב שבביתי מכתבו של צ'יטה, תת-אלוף (מיל.)
אליעזר כהן, שנשלח למערכת "הארץ" בתגובה למאמר של
גדעון לוי מיום 25.1, בכותרת "אחמד בא לעולם". מפיצי המכתב הסבירו שמערכת "הארץ" סירבה לפרסם את המכתב.
צ'יטה איננו מתייחס במכתבו למציאות שבאזור תל-רומידה, שמנעה מאמבולנס או מכל כלי רכב אחר להסיע יולדת ערבייה לבית החולים ואילצה אותה ללדת את בנה אחמד ברחוב. במקום זאת הוא תוקף שניים - את המנהיגות הפלסטינית המושחתת והממוקדת בזריעת טרור אנטי-ישראלי, ואת גדעון לוי שכתיבתו קודש להצגת העוולות של שלטון הכיבוש הישראלי.
אני יכול להבין את שיקולי העיתון שלא פרסם את מכתבו המשתלח של אליעזר כהן. עם זאת, סבורני כי טעה העורך במקרה זה. אי-פרסום המכתב - כולו או חלקו - שיחק לידי אלה התוקפים את מערכת "הארץ" על הקו המעוות והחד-צדדי שהיא נוקטת בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני. גדעון לוי וכמוהו
עמירה הס, הם שני הכותבים הקיצוניים בנושאים אלה. אי-פרסום התגובה מציב את העיתון כולו יחד עם השניים.
גדעון לוי ממלא בכתיבתו את תפקיד "נביא הזעם" שבא לקלל ויוצא מברך. אינני יודע מה אחוז קוראי העיתון שנמנעים במכוון מלקרוא את מאמריו של גדעון לוי. המציאות הישראלית-פלסטינית איננה סיפור של "שחור ולבן", היא כולה בליל של גם וגם. להוציא שאלה של סגנון, אינני מערער על הסיפורים שלוי מביא.
אלא שאלה הם פן אחד, והפן הקיצוני, של המציאות. אילו גיוון את כתיבתו, אילו הציג גם כאבם של נפגעי הקסאמים והחרדה בשדרות ובאשקלון, אילו הביא מדי פעם אפילו את מצוקתם של
מתנחלים העומדים בפני פינוי והרס ביתם, היו קוראי "הארץ" מתרשמים אחרת גם מן העוולות שלנו כלפי הפלסטינים. בנושאים ובסגנון בהם בחר, משרת גדעון לוי את אלה שהוא מבקש להוקיע.
צ'יטה-אליעזר כהן הוא תמונת המראה של גדעון לוי. והוא איננו יחיד, להפך. חלק גדול מן הכותבים והמתבטאים חוטאים באותו חטא - אנו, ישראל והישראלים, בבחינת כליל השלמות. אנו העם והצבא המוסרי שבעולם. הביקורת שנמתחת עלינו לעולם איננה אובייקטיבית, מקורה באנטישמיות החוזרת ומרימה ראש, ולא חשוב מה נאמר ומה נעשה - לא יעלה בידינו לשנות את תמונת המצב, לא משנה המגמה המדאיגה. וחמורים מכל - אלה הישראלים והיהודים השותפים למבקרים:
נעמי חזן והשופט ג'ונסטון - כבר אמרנו?
כותבים אלה פוטרים אותנו מן הצורך בבדק-בית, מן הצורך לבחון שוב ושוב את מדיניותנו.
ואחרון - הציבור בישראל. שוב ושוב יש מי שמלעיטים אותנו, ובהבלטה רבה, בדברים שכתבו או אמרו מעט מליצי היושר העומדים עדיין לצדנו בעולם. יש וזה מכתב גלוי של אלי ויזל, יש וזו הופעה אמיצה של אלן דרשוביץ, ויש - ו"הארץ" עמד במקרה זה בעמוד הראשון - וזה הסופר האיטלקי הדגול אומברטו אקו.
יש גם כותבי טורים ישראלים שדוחים את הביקורת עלינו, בהשוותם אותה לעוולות ולמעשי הזוועה שעשו ועושים גם היום אמריקנים, בריטים, רוסים וכיוצא בזה.
מבחינה מסוימת, השפעת אלה על הציבור בישראל היא אולי המסוכנת ביותר. היא מסתירה מפני הציבור בישראל את המשמעות הפוליטית של מצבנו בעולם. פואד בן אליעזר חזר זה לא מכבר מביקור קצר באירופה, ונחרד מעצמת השנאה הרווחת שם כלפי ישראל.
אין זה חשוב כלל אם הרקע לכך מוצדק או לא, אם אין זו אלא אנטישמיות חדשה. עם מציאות זו עלינו להתמודד.
ואת זאת, ככל הנראה, אין צ'יטה ואין מפיצי מכתבו מבינים.