אני מוצא עצמי חוזר לספר "תש"ח", שמטלטל אותי טלטלה חזקה, טלטלה צועקת הקוראת להפסיק את הטירוף של חוסר ההיגיון בשימוש בכוח לבניית חיים ולגדיעת חיים בכברת הארץ הקטנה הזו, שאינה מפסיקה לדמם תחת יריעת שמים דומעת.
את הספר כתב יורם קניוק החייל, שמוצא את רעיו בהרי ירושלים, "שהושכבו בשורה עורפית על האדמה, הם היו חתוכים ונראו כמו קרעי בשר אטליז" (עמ' 109). הוא ראה את היד הגרומה של המוות קוטפת אותו, ובניגוד לכל הסיכויים חילץ עצמו מלפיתת המוות שלה בשדה הקרב כדי לחיות עוד שישים ושתיים שנים במדינה שלהקמתה לחם. אישית, אני מאחל לו עוד הרבה שנות בריאות טובה בישראל של שלום, ושלא יחוש כי "הקמנו מדינה למתים, שלא יחיו בה" (עמ' 28).
החייל יורם קניוק גם שואל שאלות, זה החייל שהיה "מת מְהַלֵּךְ כדי שאחרים יחיו" (עמ' 110), שואל וכואב את המראות, שהמלחמה הזו מסריטה לנו בסרט הצורב את תודעת שני העמים החיים כאן. וכל אחד מתבצר בסרט שלו. גדולתו של יורם קניוק היא שהוא רגיש למראות בשני הסרטים ואינו מתעלם מקיומו של סרט נוסף, אותו חי, נושם וכואב ציבור של 20% מאזרחי המדינה החיים כאן.
החייל יורם קניוק מתקומם שבדרך חזרה מהקרב בקטמונים "ראינו ירושלמים רצים לבזוז... תושבי קטמון נמלטו והשאירו אוכל על השולחנות ומיטות לא מוצעות... במקום עמד מכשיר רדיו דלוק ושידר בערבית. אחד ירה והרג את הרדיו... השתרר שקט והיו מי שאכלו מהמאכלים שבושלו קודם שבאנו..." (עמ' 147).
כשיצא יורם קניוק משדות ים לפעולה בקיסריה, שאל את אורי - שם בדוי: "למי הם (הערבים - א.ק.) מפריעים כאן, והוא אמר הם מפריעים בתחת שלי, פשוט צריך שלא יהיו פה ערבים ולכן מגרשים אותם". קיסריה נכבשה ללא קרב, אבל בתודעה של המנצחים והמנוצחים היה שם קרב. אינאר, ילידת קיסריה, שהייתה בת חמש בתש"ח וחיה כיום בארה"ב, פוגשת את יורם קניוק בארה"ב בתפקידה כמבקרת ספרותית. לה זכור "שבאו היהודים באוניות מלחמה ותותחים והיה קרב והיהודים כבשו בעוצמה רבה" (עמ' 98). ואילו יורם קניוק זוכר שקיסריה נכבשה ללא קרב, אלא היו רק "שני הרובים, שאחד מהם ירה והשני לא" (עמ' 98).
רק דבר אחד לא סופר - בקיסריה לא היו ערבים, היו רק בוסנים. ושנת תש"ח במלוא עוצמתה המוסרית - ולצערי לא היה בה הרבה מוסר - גירשה בוסנים מוסלמים ולא בחלה בשוד שהיה במקום, כולל שוד במוזיאון העתיקות. אך חברת שדות ים שפגשה את יורם בשובו מקיסריה, אמרה "שהיא מאוד גאה שכבשתי את קיסריה ושבדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (עמ' 99). והיא קמה בדם ואש, ביניהם היחידה ששילמה בחייה כדי להציל את יורם וחבריו בהרי ירושלים שהתחמושת אזלה להם.
הלוחם יורם קניוק מצייד את הקורא בשאלות, שאני רואה בהן צווי קריאה, שאסור לבנות כאן בארץ חיים על חורבות הזולת. אני אימצתי את הצו קריאה הזה בתיאור של רמלה ולוד. "רמלה הייתה ריקה ומוקפת גדרות תיל... תושבי העיר, שגורשו או ברחו, הותירו ריחות, בגדים, רהיטים. היעדרותם הייתה בגדר נוכחות מאסיבית. רמלה הבוהקת בשמש הקופחת נראתה כמו שעברה בה סופה, שהשמידה כל מה שהיה חי בה... גמל לעס לאטו כלא מבין לאן נעלמו בעליו. עצי תמרים ושֹוכות צבר וריח של מזון חרוך. בבתים נראו שולחנות שהיו ערוכים לסעודה". והמראה הזה מביא את יורם קניוק לשאלות קשות המנוסחת בעמ' 172.
כבר ציינתי שאני מאמץ את התחבטויותיו כצו קריאה - לא לבנות בארץ הזו חיים על חורבות האחר החי בתוכי - "מטאטא גדול עבר על העיר וטיאטא את כולם ילדים, נשים, זקנים, צעירים, והותיר את חללם. זה היה מין היפוך מצמרר של הביטוי נפל חלל. ריקנותה של רמלה גרמה לי צער, וחרף זוועות המלחמה שחוויתי לא מכבר לא יכולתי להישאר שווה נפש מולה, אך לבושתי, עדיין לא הייתי מסוגל לכעוס...".
יומיים לאחר מכן יצא יורם קניוק ביוזמתו לעבר לוד הסמוכה, שאף היא הייתה ריקה מאנשים, "הסתובבתי בלוד הריקה. הריח היחיד שנותר בה היה תערובת של עשן, אפר ואבק... ליד קונצרטינה אחת הבחנתי בהרבה מאוד אנשים מתגודדים. הנשים בכו, יללו והתחננו. ילדים צעקו בכעס ובכאב. הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו". המראה הזה הניע את החייל יורם קניוק להתעמת עם החייל ששמר על מה שנתחם בין הקונצרטינות, כי הוא ממלא משימה - "אלה סתם! ערבים! מנסים לחזור לרמלה. אסור להם לחזור" (עמ' 174).
יורם מרבה לשאול שאלות כמו: "מי אסר, זאת הייתה העיר שלהם". הוא שואל ומתריס לנוכח התמונות של אלה "שהיו להם פנים, בשר, כאב, בגדים. ילדים. זקנות שנשכבו על הקוצים וצווחו. גברים בחליפות אך לא תמיד בנעליים שהתחננו. כאב. געגועים. השפלה. חשתי שותף לדבר עבירה, הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעוריי, ושעליה סמכתי תמיד, נרדמה בי ברגע הקריטי".
המצפון, שיורם קניוק מודה בכאב כי הוא נרדם ברגע קריטי בתש"ח, אני מבקש בשנים שנותרו לי לאמץ כצו קריאה, כצו חירום למאבק על דמותה של החברה הישראלית. חברה שתגיד לא למה שהוקם כאן במדינה במצור אל מול העולם כולו. חובה לבנות כאן מדינה המכירה באחריות לגורלם של תושבים שחיו כאן עד תש"ח. מדינה שבירתה ירושלים המערבית ולצידה מדינת פלשתין, שבירתה היא ירושלים המזרחית.
