בין ר' מרדכי אליהו וקורח ועדתו

זעקות שבר וקול בכי מרורים נשמעו בחוצותיה של העיר חברון כשדוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, קונן במר ליבו כשהוא קרוע-בגדים ועוטה שק לאות צער ואבל על אבנר בן נר אשר נרצח על לא עוול בכפו בידיהם הזדוניות של יואב ואחיו אבישי. וכך קונן דוד [שמואל ב', ג', ל"ג-ל"ט]: "הכמות נבל ימות אבנר?... כנפול לפני בני עוולה נפלת... הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל...".

"בימים ההם בזמן הזה". כאותו אירוע טראגי בעבר כך "חווינו" אירוע עצוב השבוע לכל בית ישראל. שר וגדול נלקח מעימנו לגנזי מרומים. "נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש" הלוא הוא מרן הרה"ג מו"ר ר' מרדכי אליהו זצוק"ל אשר "יכלו היריעות, הקולמוסין והזמן" מלתאר את צדיקותו, גדולתו הרוחנית כמו גם הכללית, ענוותנותו, מעשי נפלאותיו ונסיו, דפוסי התנהגויותיו והנהגותיו ועוד. "סניגורם של ישראל", "אוהב ישראל" היו אחדים מן המשפטים והביטויים שנאמרו ושנשמעו מפי גדולי ישראל, ראשי ישיבות ומתיבתות (מכל מגזרי הקשת הפוליטית והחברתית) אשר הספידוהו. רבבות על גבי רבבות של "עמך" בית ישראל השתתפו ונשרכו אחר מיטתו בדרכו האחרונה אל "בית החיים" כשהם בוכים בקול שבר, נהי ודאווה "שהגיעו עד כסא הכבוד". גם מלאכי עליון ממעל הצטרפו למעגל האבלים, הכואבים והמצטערים בהילקח "אחד מגדולי האומה שהיו בכל הזמנים" הגם שמאידך-גיסא, שמחו וצהלו הם על "הצטרפותו" של "מלאך ה' צבאות" אל "פמליה של מעלה". ודו"ק.

אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. בעזר ה', במאמרים הבאים נציין היבטים מגוונים בדמותו הרב-גונית של מרן ר' מרדכי אליהו זצוק"ל. שמו ינון לנצח ודמותו תישאר חרותה לנצח ותזכה להיכנס לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של עם ישראל לדורותיו. ברם, "פטור בלא כלום אי-אפשר". בטוחני, שדווקא על-רקע המסופר בפרשתנו, פרשת "קורח" מזדקרת דמותו המיוחדת ושומה עלינו לציינה "בראש חוצות". מי ייתן ובזה הדבר והמוטיב, לכולנו נעזור ונטיב, באם "נלך לאורו המאיר באור יקרות", והוא: מוטיב אחדות העם. מוטיב שהיה אחד מאבני היסוד שעליהן ושלמענן הוא חי ונשם. מוטיב שהיווה משקל נגד ואנטיתזה לדרכם הנלוזה של קורח ועדתו ש"אבדו מתוך הקהל".

בפרשת השבוע, "פרשת קורח" תורתנו מספרת את אחד מסיפורי המקרא הקשים והטראגיים ביותר שאירע וקרה לקבוצת אנשים מסוימת בהנהגתו המרדנית של קורח כלפי בני דודיו, האחים משה ואהרון, נבחרי האל לתפקידיהם הציבוריים (מדיני ורוחני), וממילא, כלפי הקב"ה אשר בחר בהם. רובם המוחלט של פרשני התורה לדורותיהם עסקו בניתוח ובהסבר חטאו של קורח. חטא שנבע מהתנהגות מחפירה, נלוזה ושלילית שהובילה אותו ואת הנוהים אחריו לאובדן (פיזי) ולאבדון עולם (רוחני/מטפיזי), כעדותה של התורה [במדבר ט"ז, ל"ב–ל"ג]: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם... ואת כל האדם... ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה... ויאבדו מתוך הקהל", או כפי שכחמים הטיבו לבטא בסגנונם הטהור [סנהדרין ק"ט ע"ב]: "עדת קורח – אין להם חלק לעולם הבא".

מה היה באמת הגורם לכך שאפילו משה רבנו לא רק שלא התפלל להצלת קורח ועדתו אלא אף צפה וקבע נחרצות את עונשם הקשה של קורח ועדתו? מה היה באמת הגורם לכעסו הבלתי מתפשר של הקב"ה ולהחלטתו ליצור עונש על-טבעי, עונש מטפיזי, קרי: "בריאה" חדשה כעונש שאין לו אח ורע ב"היסטוריית העונשים" כלפי מורדים וחוטאים?! ונראה לנו לתרץ שמימרת חז"ל [זוהר לבמדבר, חלק א', י"ז]: "קורח ועדתו הכחישו מעשה בראשית" שופכת אור חדש להבנה עמוקה יותר של הסיפור. ובקצרה: השורש כ.ח.ש בענייננו אין משמעותו הכחשה ושלילה (כבדרך כלל), אלא, משמעותו רזון, צמצום. קורח ועדתו הרשעים "הרזו" וצמצמו את עוצמתו של אחד מן המסרים האלוהיים ליצורי אנוש בעת בריאת העולם, והוא: מוטיב האחדות (=מוטיב אחדות העם), דהיינו: רצה האל להעביר את מסריו האלוהיים לנבראים בצלמו בעת בריאת העולם כדי "לתקן עולם במלכות שדי", כמו למשל: אפסותו של האדם מול גדלותו של האל, תלותו המוחלטת של הנברא ברצונו של האל, עוצמתה וחשיבותה של התורה הקדושה במיסודו, בקיבועו וב"תחזוקתו" של העולם כפי שלימדנו נביאנו ירמיהו [פרק ל"ג, פסוק כ"ה]: "כה אמר י-ה-ו-ה. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי" ועוד. אחד מן המסרים החשובים, היסודיים והבולטים ביותר היה מוטיב האחדות, ולראיה: ביום השני של הבריאה נברא הרקיע שהפריד והבדיל "בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". ואף על-פי שהיה זה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד בתהליך ומתהליך הבריאה, לא נאמר ביום זה הביטוי "כי טוב" כמו בשאר ימי הבריאה. מעשיהם של קורח ועדתו היוו אנטיתזה למסר האלוהי החשוב הזה משום שגרמו לפירוד ולמחלוקת נוראית וקשה בעם ישראל. הם גרמו לפלגנות מיותרת שלא ניתנה לגישור כי "תהום גדולה נפערה ביניהם" [מדרש גם].

אשר על כן, כעת יובן למה קורח ועדתו נענשו שלא כדרך הטבע. "מידה כנגד מידה". הם המיטו אסון ב"מהותה של הבריאה" ועל כן באה "הבריאה" והמיטה עליהם אסון טוטאלי כפי שחז"ל ביטאו זאת בבהירות במדרש [במדבר רבה י"ח, י"ג]: "הארץ נעשתה כמשפך... והיו מתגלגלים ויורדין... ואפילו כלים שהיו ביד הכובס היו נבלעים עימהם". האדמה פצתה ו"פתחה את פיה" ובלעה אותם כעונש על "פתיחת פיותיהם" שפגעו במשה, אהרון והקב"ה. ומה נאים הם דברי חכמי המשנה [אבות ה', ח'] הכוללים את בריאת "פי הארץ" בתוך עשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת, בין השמשות". קרי: ה"בריאה המיוחדת" של האל, "פי הארץ", תשמש בעתיד, בבוא היום כאמצעי ענישה לקורח ועדתו. כי מי שהעז ו"הכחיש מעשה בראשית" ייענש על-ידי אחת מיצירותיו של האל ב"מעשה בראשית".