"העם יצא לגלות והארץ חריבה"

ימי הצום והזיכרון בלוח השנה העברית נקבעו לזכר מאורעות היסטוריים שאירעו לעם ישראל במהלך סדר הדורות. ימי פורענות רבים באו על עם ישראל ובזמני משבר חמורים היו ראשי העם קובעים ימי תענית, כדי להזעיק את העם, ולהזהירו מפני אסון המתרגש לבוא, או שקבעו תענית זכר לצרה גדולה שפגעה בעם ישראל.

היו מספר תעניות שנקבעו בעם ישראל:

- תעניות ציבור - ימי צום אלו נתקבלו על-ידי כל העם;
- תעניות יחיד - ימי צום שיחידים גזרו על עצמם;
- תעניות לשעה - ימי צום שנקבעו על-ידי חכמים על מצוקה קשה כבצורת, מגיפה או מלחמה, כאשר חלפו ימי הרעה נתבטלה התענית;
- תעניות לדורות - ימי צום שקבעו חכמים להתענות בהם לא רק בשעתם אלא לדורות שיבואו. נקבעו על מאורעות גורליים שאירעו לעם.

הן בתקופת המקרא והן בימי בית שני נתקיימו ימי זיכרון שונים לתענית ואבל. לאחר חורבן בית המקדש השני נתבטלו ונשתכחו רוב התאריכים האלה, ורק ימי זיכרון אחדים קיימים ונשמרים עד היום, והם המהווים ציון דרך בתולדות העם.

ימי הצום והאבל הלאומי שהעם שמר בדביקות במשך כל הדורות, מתמקדים באירוע הטראגי ביותר בתולדות עם ישראל - חורבן בית המקדש וקץ עצמאותו של העם על אדמתו.

העם יצא לגלות, הארץ חרבה. מאורע זה הטביע חותמו על תולדות ישראל מאז ואילך ולא נמחה מזיכרונו של העם.

מדי שנה קיימו בכל גלויות ישראל את ארבעת ימי התענית שנקבעו זכר לחורבן. צום גדליה - בג' תשרי; עשרה בטבת - יום הטלת המצור על ירושלים; שבעה עשר בתמוז - יום הבקעת חומות העיר; ותשעה באב - שריפת בית המקדש.

מבין ארבעת התעניות הצום החמור ביותר הוא תשעה באב, הן במנהגי האבל והן בהלכות תענית.

התעניות האחרות: צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז תמוז, וכן גם תענית אסתר - מתענים בהם מבוקר עד ערב. תענית תשעה באב נמשכת מערב עד ערב, משקיעת החמה שביום ח' באב ועד לשקיעת החמה של יום ט' באב.

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב הינם ימי "בין המיצרים". שלושת השבועות האלו זכו לכינוי נוסף "תלת דפורענותא" על שום שמפטירין בשלוש השבתות הללו שלפני תשעה באב בדברים הקשורים לפורענות ועונש הממרים את דבר ה'.

ימי בין המיצרים על שם כתוב "כל רדפיה השיגוה בין המיצרים" (איכה א' - ג') נקראו כדי להמחיש כי מיצר הינו מקום צר שמשני צידיו הרים וממנו אין אפשרות לברוח.

חמישה דברים אירעו ביום י"ז תמוז:

- נשתברו לוחות הברית.
- בוטל קורבן התמיד בבית המקדש.
- שרף אפוסטומוס את התורה.
- הועמד צלם בהיכל.
- הובקעה העיר בימי בית שני על-ידי טיטוס.

ואילו בתשעה באב הוא הצום החמישי, והוא הצום החמור בימי האבל של עם ישראל היות וביום זה חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, ולכן נקבע יום צום ואבל לדורות.

ביום זה קרו עוד אירועים: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, נלכדה בית"ר, ונחרשה העיר אך עיקר האבל על חורבן המקדש.

לכן, על-פי מסורת ישראל נוהגים בימים אלו מנהגי אבלות, אין מסתפרים, אין מתגלחים ואין לובשים בגדים חדשים.

מאז החורבן שומר עם ישראל את זכרו של מאורע זה, ומזכירו בכל עת בימים כתיקונם ובייחוד בימים של שמחה. מנהיגי עם ישראל לדורותיו ראו בהעמקת זיכרון זה לא רק ביטוי של אבל על העבר, אלא גם אמצעי לחינוך העם הגולה ליצירת קשר חזק ומתמיד עם ארץ ישראל וירושלים, ובנוסף טיפוח הזיקה למורשת אבות הכרוכה בהזדהות עם תולדות העם וגורלו, ולנטוע אמונה ותקווה לגאולה שלמה ולשיבה לארץ ישראל.

ויפה אמרתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל "בית שני חרב בעוון שנאת חינם בית שלישי ייבנה בזכות אהבת חינם".