אהבת השם לעמו

מוקד עניינה של התורה, מטבע הדברים, הוא בעם ישראל. התורה ניתנה לנו, היא מכוונת אלינו, מצוותיה חלות עלינו, המוסר שלה מחייב אותנו. לכן, כאשר התורה מתארת אירועים שלכאורה אינם נוגעים לנו, מחפשים פרשנינו את הקשר ואת הלקח שכן נוגעים לנו.

יש מקרים בהם התורה מתייחסת לאירועים ולאישים אוניברסאליים, ולו רק כדי להגיע אל מה שמעניין אותנו. כך למשל קורות אדם וחווה כדי להגיע לנח, וכך תולדות בני נח כדי להגיע לאברהם. אבל גם מתיאורים אלו אנו לומדים רבות - מצוות ובעיקר מוסר.

במקרים אחרים, התורה מרחיבה בעניינים הרחוקים מעם ישראל. מה חשובות לנו תולדות עשו וקורות מלכי אדום? מה לנו ולמלחמות בין עמי המזרח הקדום? אך שוב: לכל אחד מאלו יש הסבר משלו, המציג את ההתרחשויות מן הפריזמה החשובה באמת - זו של עם ישראל.

והנה, השבוע אנו קוראים פרשה שלמה שכמעט ואין לה קשר לעם ישראל. כל מה שמתחולל בין בלק לבלעם, אומנם נוגע אלינו משום שעם ישראל הוא המושא של המשא-ומתן ושל הקללות ההופכות לברכות, אך העם הזה פסיבי לחלוטין. הכל מתרחש בפסגות הצופות על מחנה ישראל, במרחק של קילומטרים רבים, כאשר בלעם רואה רק את "קצה העם". אלמלא הייתה התורה מספרת לנו את שאירע, לא היינו יודעים על כך דבר וחצי דבר. מה פשר ההרחבה הזו?

נכון, ברכותיו של בלעם חשובות מאוד. כל בוקר אנו פותחים את תפילתנו ב"מה טבו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". לא פחות משישה פסוקים מתוך ברכות אלו מלווים אותנו בכל מוצאי שבת, בפיוט "אמר ה' ליעקב" ממנו אנו יוצאים לששת ימי המעשה. חז"ל ראו בברכותיו של בלעם, ובמיוחד ברביעית שבהן, נבואות מרחיקות לכת לגבי עם ישראל ויחסיו עם אומות העולם.

אך אין לומר שכל הסיפור המפורט הזה בא רק בשביל ברכותיו של בלעם. הרי התורה, היודעת היטב לתמצת ולבטא רעיונות נשגבים במילים בודדות, יכלה גם כאן לקצר מאוד. מה היה נגרע אילו נכתב בפשטות, שבלק שכר את בלעם לקלל את ישראל, בלעם הזהיר אותו מראש שהוא כפוף לדבר ה', ואכן בסופו של דבר ניתנו הברכות והללו יובאו במלואן? מה יוצא לנו מכל פרטי המשא-ומתן המייגע בין בלעם לשליחי בלק, מכל סיפור האתון, מכל התרגילים שמנסים בלק ובלעם לעשות עם בניית מזבחות והקרבת קורבנות, מכל הטינה של בלק לבלעם?

כמו תמיד, יש תשובות נקודתיות לפרטים הללו. כך למשל, חז"ל לומדים מהתנהגותו תאוות הבצע של בלעם מיהו הטיפוס המנוגד לאברהם אבינו - וכבר אמרנו בעבר, שהמוסר של התורה מתבטא לעיתים בסיפורי לא-תעשה, בהצבת הדוגמה ממנה יש להימנע. בהיבט אחר, חז"ל אומרים שבלק זכה שרות תהיה מצאצאיו בשל הקורבנות שהקריב לה' - אומנם מתוך כוונה רעה, אך בכל זאת המעשה עצמו היה חיובי. ויש כמובן גם לקחים מסיפור האתון, הרואה את שבלעם - הסומא מרדיפת ממון ומשנאת ישראל - אינו רואה. יש שיראו בפרשתנו ביטוי ראשון מסוגו לשנאת ישראל. וכך הלאה.

כל אלו הסברים נאים, אך אולי נוכל למצוא גם הסבר כולל. ברור שלבלעם היה כוח מיסטי כלשהו. חז"ל מרחיקים לכת ואומרים, שהוא היה לגויים מה שמשה רבינו היה לבני ישראל: נביא דגול, בעל מדרגות עליונות וגישה כמעט ישירה אל ה'. איננו מבינים מהו בדיוק כוח זה, שהוא כנראה מסתרי הבריאה, אך אין ספק שהוא היה קיים.

בספר דברים מרחיק משה לכת ואומר, שהקדוש ברוך הוא היה צריך כביכול לפעול במיוחד כדי שקללתו של בלעם לא תצא לפועל. כאשר נאסר להתחתן עם בני מואב ועמון, מנמק משה: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אָבָה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלקיך" [דברים כ"ג, ה'-ו'].

לפי פשט הפסוק, היה צורך בסירוב בפועל של ה' כדי לאטום את אוזניו בפני רצונו של בלעם, ואף היה צורך בהתערבות בפועל של ה' כדי להפוך את הקללה לברכה. כלומר: לא דבר קטן הוא.

סביר להניח שעד לפרשתנו, בלעם הוא צדיק. הרי ה' לא יביא רשע למדרגות כה גבוהות, עד שהוא יכול להיות בטוח - כפי שבלעם אומר לשליחי בלק - שה' יתגלה אליו כרצונו. בלק פונה לבלעם משום שהוא יודע היטב שברכותיו וקללותיו מתקיימות. למדנו ש"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים" - ומכאן חייבים לומר שבלעם היה לכל הפחות צדיק יחסי, יחסית לאומות העולם.

לכן, כאשר בלעם רוצה לקלל את ישראל, מתנגשים כביכול מול כסא הכבוד שני עקרונות: כוחו של הצדיק וההגנה על ישראל. בשל כך - והדברים נאמרים בהאנשה משום שרק כך אנו יכולים להבין אותם - ה' צריך להתערב אישית כדי למנוע את הקללה. אחרת, לפי מהלך העניינים הרגיל, היה בכוחו של בלעם לקלל את ישראל.

כאן מגיעות ארבע המילים החשובות: "כי אהבך ה' אלקיך". ההתערבות הזו של ה' איננה משום שלבלעם לא מגיע או משום שבלק לא בסדר; ההתערבות הזו נובעת מסיבה אחת ויחידה: אהבתו של ה' לעמו. העם הזה, שבכלל לא יודע על הסכנה הנשקפת לו מן המקלל המשקיף עליו.

יתרה מכך: עם ישראל אינו מודע לאהבתו של ה' כלפיו, או לכל הפחות אינו מוקיר אותה. כיצד אמרו בחטא המרגלים? "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" [דברים א', כ"ז]. עם ישראל טוען שה' שונא אותו - בעוד האמת היא שה' אוהב את עמו.

בשל כך נכתב כל סיפור בלק ובלעם בכזה פירוט. דווקא סיפור בו עם ישראל פסיבי לחלוטין, וכפי שאמרנו - קרוב לוודאי שכלל אינו יודע על התרחשותו. דווקא כאן, כאשר העם כלל אינו מודע לסכנה האורבת לפתחו, למאמצים העצומים של בלק ובלעם להגיע אל הקללה - כאן מתגלה אהבתו של ה' במלוא עוצמתה. זה מה שהסיפור בא ללמד אותנו: שה' אוהב אותנו, מגן עלינו ומציל אותנו, גם ובעיקר כאשר אנחנו אפילו לא מודעים לכך.