בעולם הערבי גוברת התחושה כי ישראל היא על סף התפרקות...
למרות שישראל ידועה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, בעלת צבא חזק וכלכלה איתנה, מעוררים האירועים האחרונים תחושה אצל כמה מהפרשנים הערבים כי הדרך היחידה של ישראל למנוע התפרקות זו ולצאת ממצוקתה היא באמצעות עימות צבאי עם אחד השחקנים המרכזיים באזור: אירן, סוריה, החיזבאללה או החמאס. כן, במילים אחרות מלחמה חדשה.
לשיטתם של הפרשנים האלה, בדיקת ההיסטוריה של מלחמות ישראל בעבר מוכיחה כי ישראל פותחת במלחמה כאשר היא נמצאת בפני משברים גדולים וכי זוהי דרכה "לטרוף את הקלפים מחדש".
אחד הפרשנים הפלשתינים בחר השבוע לצטט במאמרו את הנשיא הסורי
בשאר אסד וכתב, כי הנשיא הסורי צדק כשאמר "שהקיפאון בתהליך השלום יביא לפריצתן של מלחמות חדשות במיוחד כשיש בישראל
ממשלה המשתוקקת לאלימות".
ליתר ביטחון בדקתי עם גורם מדיני בכיר בירושלים אם אכן להערכתו ישראל עומדת ליזום פעולה צבאית באחת הגזרות עם שכנינו.
התשובה הייתה שלילית וחד-משמעית. אולם שמעתי נימות של דאגה בקולו...
הוא הסביר כי צריך להיזהר מנבואות המגשימות את עצמן וכי האווירה במזרח התיכון רוויה באדי דלק שדי בגפרור אחד להצית את התבערה.
לישראל, הוא הדגיש, אין שום אינטרס כרגע בעימות צבאי עם שום גורם במזרח התיכון.
כיצד הסבירו הפרשנים הערבים את המניע של ישראל לצאת לפעולה צבאית בעת הזו?
א. המצב הפנימי בישראל - ההפגנות והעימותים בין אשכנזים לספרדים ובין חילונים ודתיים בנושא עמנואל יצרו להערכתם מחלוקות פנימיות קשות בתוך החברה הישראלית שהדרך לגשר עליהן יכולה להיות מושגת רק באמצעות אחדות לאומית. רק מצב חירום שבו תהיה נתונה ישראל יכול ליצור אחדות שתגשר על פני המחלוקות העמוקות.
ב. הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל - בידוד זה נוצר בעקבות הפעולה הישראלית נגד הספינה הטורקית "מרמרה" והוא אמור להימשך בעקבות המשטים הבאים המתוכננים לחופי הרצועה. משטים אלה יביאו לעימותים נוספים בין
חיל הים הישראלי לספינות הנושאות דגלים של מדינות שונות בעולם. ישראל נאלצה להתקפל ולהסיר כמעט לגמרי את הסגר היבשתי מעל הרצועה והמשך הלחץ עליה עשוי להביא להסרת הסגר בכלל.
ג. אירן ממשיכה בהתעצמותה הגרעינית - ישראל מתוסכלת מחוסר יכולתה לעצור באמצעים מדיניים את התקרבותה של אירן להשגת יכולת גרעינית צבאית, משטר הסנקציות של מועצת הביטחון נגד אירן איננו אפקטיבי והנשיא אובמה עדיין מאמין בדיאלוג עם אירן. לכן ישראל עלולה ליזום מהלך התקפי נגד המתקנים הגרעינים האירנים.
ד. המשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים תקוע - "שיחות הקרבה" של ישראל עם הפלשתינים מקרטעות. השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל ביקר באזור כבר יותר מ-20 פעמים אך לא הצליח להשיג שום תוצאות. בחודש ספטמבר הקרוב יסתיים מועד ההקפאה של הבנייה בהתנחלויות שלה הסכימה ממשלת נתניהו וראש הממשלה ייתקל בהתנגדות פוליטית חזקה להמשיך את הקפאת הבניה.
בינתיים ישראל מוסיפה להסתבך מבחינה בינלאומית, עיריית ירושלים מחליטה על הריסת בתים בכפר סילוואן והקמת פרויקט "גן המלך" דבר שעלול להביא להפרות סדר נרחבות במזרח ירושלים ולעורר את קצפה של הקהילה הבינלאומית.
בסך-הכל יש הרבה היגיון בניתוח התהליכים שעשו הפרשנים הערבים, אולם הם בוחרים ב"תיאורית הקונספירציה" כאילו ישראל אכן זוממת כבר לצאת מהמשברים האלה על-ידי התקפה צבאית חדשה באזור.
הם מעדיפים להתעלם מהאפשרויות האחרות של פתירת המשברים האלה בדרכים מדיניות או המשך המצב הקיים לאורך זמן ללא שום עימות צבאי.
התחושות האלה הבאות לביטוי בעיתונות הערבית אינן טובות. הן יוצרות אווירה שלילית ופסימית המציירת את ישראל כ"צמאת דם ומחרחרת מלחמה". פשוט הסתה לשמה.
ישראל נתונה בימים אלה בהתקפות דיפלומטיות בלתי-פוסקות של אויביה ותהליך של דה-לגיטימציה ברחבי העולם.
התחושה של אויבי ישראל כי ישראל נחלשה מבחינה פנימית ובינלאומית רק מעודדת אותם להמשיך את המתקפה ביתר שאת. להסתער על "ישראל השותתת דם" ולנסות לחסל אותה באופן סופי. לכן סביר להניח כי ההסתה נגד ישראל באמצעי התקשורת הערביים תימשך.
מבחנה של ישראל הוא בעמידה האיתנה מול הלחצים האלה.
היא צריכה לגלות איפוק וחוסן לאומי.
אין שום היגיון ביציאה להרפתקאות צבאיות. השימוש בכוח צריך להיות אך ורק לצורכי הגנה עצמית.
במקביל ישראל צריכה להוסיף ולחתור לשלום עם שכניה.
ואכן, זו היא הרוח הנושבת מקרית הממשלה בירושלים לעומת רוחות המלחמה הנושבות מכמה פרשנים בתקשורת הערבית.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
