על-פי
משנתו של בועז ארד, מטרתה היחידה של המגמה לייצר כלי רכב חשמליים היא העשרת מספר מצומצם של בעלי עניין על חשבון משלם המיסים הישראלי. עדות לכך הוא מביא בציטוט דבריו של
ביל ריינרט, איש טויוטה ממפתחי הפריוס, מכונית הכלאיים המשלבת מנוע חשמלי עם מנוע בעירה פנימית. ריינרט סבור שהדלק ממקור של מיץ דינוזאורים היה ויהיה המניע העיקרי לתחבורה לשנים רבות, וחורץ בכך את גורלה של המכונית החשמלית לכדי קוריוז חסר חשיבות שזכות קיומו הוא סובסידיה ממשלתית.
מספר בעיות מתגלעות בטיעון של מר ארד. האחת היא ההסתמכות שלו על מאמר שפורסם בפברואר 2009, מפי אדם שקשר גורלו בטכנולוגיה מסוימת. טויוטה השקיעה בפיתוח הטכנולוגיה המסובכת-מאוד של הפריוס הון עתק, ואף הצליחה למכור אותה ליצרנים אחרים - ג'נרל מוטורס ופורד. גם הפריוס מדור שלישי הנטענת בחשמל אינה מסוגלת להרחיק יותר מעשרים קילומטרים על חשמל בלבד. את ההשקעה הזו, את הארכיטקטורה הזו, את הדחייה של ההנעה החשמלית לטובת מנוע הבוכנה חייבים להצדיק, ובמיוחד את העובדה שהפריוס ואחיותיה מכוניות הכלאיים כבדות יותר ויקרות יותר באופן משמעותי ממכוניות מאותה קבוצה. העובדות מדברות בעד עצמן: 11 שנה לאחר הופעת הפריוס הראשונה רק 2 אחוזים ממכוניות העולם הן מכוניות כלאיים.
בעיה שנייה בטיעון היא ההישענות על תומס אלווה אדיסון כאסמכתא לפיתוח המצבר. ארד מספר שאדיסון בכבודו ובעצמו הודה בעליונותו של מנוע הבעירה הפנימית. ואכן, מאז המודל T של פורד לא חלה שום התפתחות משמעותית במנוע הבעירה הפנימית, וכל המנועים הם גרסאות של מקור מוצלח. הצלחתו המופלאה של המנוע הבוכנות, וממסד הנפט אדיר העוצמה שהתבצר מסביבו, דיכאו את פיתוח המצברים, והמכונית החשמלית נקברה קבורת חמור. אלא שעתה קצב פיתוח המצבר דומה לקצב פיתוח המחשב. אם בשנת 2005 הוערך מחיר צבירת קילוואט-שעה במצבר ב-1500 דולר, הרי כיום אפשר לרכוש מצבר היישר מן המדף ב-500 דולר לקילוואט-שעה. חברת ניסן-רנו מצהירה כי תוריד את המחיר ל-376 דולר כבר בדור הזה של מכוניות חשמליות רק על סמך ייצור המוני, והיד נטויה בעשרות חברות, גם ישראליות, לפיתוח טכנולוגיות יעילות עוד יותר של צבירת אנרגיה חשמלית..
ומה על עלות הטיפול באסטמה?
בעיה שלישית במאמר הוא ההתעלמות מן המחיר החברתי-כלכלי-צבאי-תעשייתי-בריאותי שבהיצמדות לנפט. אפשר לומר ללא הגזמה, כי מרבית תקציב הביטחון של מדינות המערב ובראשן של ארה"ב נתון לאבטחת זרימת הנפט. אפשר לומר בביטחון רב שמדיניות המערב כלפי הסכסוך המוסלמי-יהודי על ארץ ישראל מותנית בגורם הנפט יותר מבכל גורם אחר. אפשר לומר כי חלק הארי של התקציב לשימור הסביבה קשור לסכנות הנפט. אפשר להעריך בוודאות, שאסונות מסוג זה של מפרץ מקסיקו יקרו שוב ושוב, ככל שיעמיקו אסדות הנפט לקדוח בעומקים גדלים והולכים. ההוצאה הישירה הנובעת מאסון יחיד זה כבר הגיעה למיליארד דולר והסוף אינו נראה באופק. ניתן לקבוע במאת האחוזים שמרבית הערפיח הנח על ערי הענק כגון לוס-אנג'לס, בייג'ין, טוקיו, בנגקוק ומקסיקו-סיטי - על השלכותיו הבריאותיות והכלכליות - מקורו בפליטות של מנועי הבוכנות. לו היה מחיר הנפט כולל גם את הגורמים הללו, ולא מסובסד על-ידי התעלמות מהם, היה מחירו מאמיר עשרת מונים.
בעיה רביעית היא הרמז כאילו המכונית החשמלית מסתמכת על סבסוד ממשלתי על חשבון משלם המסים הישראלי. ולא היא. בישראל הרכב החשמלי אינו מסובסד, אלא מצוי ברמת מיסוי נמוכה יותר. כתומך נלהב של השוק החופשי יכול מר ארד לקבול על המיסוי הכבד המוטל על המינוע מאז ומעולם, אבל מדוע לקבול על חוסר המיסוי לרכב החשמלי? יתר על כן, הרכב החשמלי ומערכת התמיכה בו מעסיקים כבר היום מאות מהנדסים, ובעתיד הקרוב גם אלפי מתקינים, משביחים, אנשי שירות, וכיוצא באלה. גיוס המשאבים לצורך המיזם נעשה כולו בשוק החופשי, הון סיכון לעילא ולעילא כמיטב מסורת הקפיטליזם. המיזם יוצר קשרים של שיתוף פעולה עם השלטון המקומי, ואינו מבקש דבר מן השלטון המרכזי זולת הימנעות מהפרעה ליזמים. אומנם בארה"ב התחייבו הרשויות למתן הטבות משמעותיות לרוכש רכב חשמלי. מאידך חסימת הנחשול הגועש של דולרים הזורם מארה"ב אל מדינות הנפט רק ימנע את האינפלציה הדוהרת, שהפכה את החיסכון הדולרי להשקעה הגרועה ביותר חוץ מאשר במטבע של זימבבואה.
בעיה חמישית היא התעלמות מן המשמעות הכלכלית האדירה של הוזלת עלות התחבורה דרך השימוש בחשמל. לא בכדי מונעות מרבית הרכבות באירופה ביפן ובארה"ב בחשמל. לדוגמה, מחיר הנסיעה במכונית נוסעים רגילה שנוסעת 100 ק"מ בעלות של 10 ק"מ לליטר, נאמד ב-70-60 שקלים. לעומת זאת מכונית חשמלית תעשה את אותה נסיעה ב-15 קילוואט שעה, (יעילותו של המנוע החשמלי היא 90 אחוז ויותר) שמחירם בחשמל לילה הוא שלושה וחצי ש"ח, בחשמל ממוצע 7 שקלים ובמחיר מירבי של תעו"ז 15 שקלים. והכל ללא סיבסוד. בהפרש שבין 60 שקלים ו-6 שקלים אפשר להכניס את כל התשתית, את כל המצברים, ואף להרוויח כדבעי ללא עזרת משלם המיסים. להיפך, קשה יהיה למנוע את נטיית המדינה להטיל מיסים על החשמל למילוי קופתה המידלדלת, עקב הצורך לטפל בעשרות אלפי החולים האסתמטיים, שמחלתם קשורה ישירות לערפיח המוטורי בו הם נאלצים כיום לחיות.
ומעל לכל מרחפת השאלה הגיאופוליטית. עד כמה מוכן העולם המשועבד לנפט להקריב את מדינת ישראל למען הבטחת האנרגיה שלו. העולם בכלל וארה"ב בפרט דורשים מישראל להתפרק מן המטרייה הגרעינית שלה, בעוד שהם מתעלמים מן השאיפות הגרעיניות של מדינת הנפט אירן. בלחץ רודנויות הנפט, העולם אינו מכיר בירושלים כבירת ישראל, ובשל אותו לחץ אף שולל את זכותה להתגונן מפני הטרור. לכן, למרות כל הספקות הלגיטימיים אודות מוכנותה של המכונית החשמלית ליטול את רסן התחבורה, ההישרדות מחייבת את סיום השעבוד לנפט, ויפה שעה אחת קודם.
אני, מכל מקום, מקווה לקבל מכונית חשמלית כבר בראש השנה, וליהנות מכל רגע שבו איני מעשיר את ברוני הנפט.
