אם לא די ביחסים הרעועים של ישראל עם כמעט-העולם-כולו - מגדיש עכשיו משרד החוץ את הסאה ומוסיף שמן למדורה הבוערת כבר בלאו הכי.
עובדי המשרד, המצויים מזה חצי שנה בסכסוך-עבודה על תנאי-שכרם, החליטו השבוע לנקוט שורה של צעדי-מחאה, כל עוד לא יבואו על סיפוקם הכספי. הפעם כוונו החיצים נגד הדיפלומטים הזרים. כך, למשל, במקום הופעה דיפלומטית מכובדת, בבגדים מחויטים, הם "שמים פס" על הפרוטוקול, עוטים עליהם, כדי להרגיז, ג'ינס וסנדלים, ומן האורחים רמי המעלה המבקרים בארץ מונעים הסעה בלימוזינות.
אלא שכל זה כאין וכאפס לעומת צעדי הענישה הממשיים שהם נוקטים כלפי הדיפלומטים הזרים. דוגמאות יש למכביר: זניחת אשת נשיא-אסטוניה במסעדה באבו-גוש; נטישת שר החוץ הבולגרי ב"יד ושם"; סירוב לקבל את פניו של שר החוץ הרוסי, בעת הגיעו לארץ, ומניעת שירותי אח"ם ממנו בשדה התעופה, שלהם הוא זכאי במעמדו הבכיר.
ליקויים דיפלומטיים ההפקרות הדיפלומטית של משרד החוץ פשוט חוגגת. לתפקידים דיפלומטיים בכירים מתמנים היום גם מי שאינם בקיאים בשפת המדינה שאליה הם נשלחים, או שאינם שולטים ברזי המדיניות שלה. ויש גם כאלה שכושרם הרטורי, בנציגויות רגישות כמו האו"ם, שואפים לאפס. איפה, לעזאזל השביעי, יש לנו היום נציג הולם כמו
אבא אבן,
דני גילרמן או ביבי נתניהו, שהיטיבו לייצג אותנו בכבוד מעל הבימה הדיפלומטית הבינלאומית? ומסתבר שגם נימוסי השולחן, שהם אלף-בית בדיפלומטיה, רחוקים היום מלא מעט נציגים ישראלים כרחוק מזרח ממערב.
כך או אחרת, עדיין לא נשכח
הזובור שעשה הסר-וזעף, איווט ליברמן, לשגריר-טורקיה בארץ, בימים שלפני משבר היחסים בין שתי המדינות. בחסותו האישית, ובעזרתו הנדיבה של סגנו,
דני איילון, דאגו השניים להשפיל את אורחם, כשהושיבו אותו על שרפרף נמוך ורעוע. קורבן נוסף לחמת הזעם האיווטית-המעוותת היה נשיא-ברזיל, לולה דה-סילבה, אלא שההתעללות בו הייתה כפולה ומכופלת: הועמד לרשותו רכב מצ'וקמק, הוחרמו ביקורו בבית הנשיא פרס, כמו גם נאומו מעל בימת הכנסת, וסופקו לו אוזניות לא-תקינות כדי למנוע ממנו לשמוע את תרגום הדברים לשפתו.
משהו רקוב אף שבדיעבד התברר שישראל איננה בדיוק כוס התה, לא של ברזיל ולא של טורקיה, עדיין רחוקה הדרך מן ההפקרות הדיפלומטית שמרשה לעצמו משרד החוץ הישראלי לנהוג בה. אין זאת כי אם בדיפלומטיה הישראלית, בניצוחם של ליברמן ואיילון, יש משהו רקוב מאוד. אפשר רק להתגעגע לימים שבהם כיהנו כשרי החוץ אבא אבן, שלמה בן-עמי ו
סילבן שלום. כל אחד מהם השכיל לשמור על יחסים הוגנים עם עמיתיו, הדיפלומטים הזרים, מבלי, חלילה, לביישם - במקרה הטוב, באיחור בלתי-מוצדק של פגישה עימם, ובמקרה הרע, בהתעלמות הפגנתית מהם. אפשר וצריך גם להתגעגע לימים שבהם ראש הטקס של משרד החוץ (כמו יוחנן סימון) ידע לומר את דברו ולהקפיד, על קוצו של יוד, בכללים הדיפלומטיים האלמנטריים. רק כך ניתן היה למנוע בושות, נוסח אלה שממיטים עלינו היום ליברמן וחבורתו.
