"וַיִּשָּׁא לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻּלָּה מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְיָ אֶת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה..." [בראשית י"ג , 10]. אומנם כפר אל-עראקיב לא היה כיכר פורחת ומשגשגת, אבל לתושביו הוא היה מקור חיים עד יום שלישי 27.7.10, י"ז באב תש"ע, עד לפני שַׁחֵת שוטרי משטרת ישראל את כפר אל-עראקיב והפכו אותו לסדום ועמורה.
כשהגעתי לכפר אל-עראקיב וראיתי את ים האדם, נשים וטף בשמש השורפת בחום של ארבעים מעלות, חשתי שאני מהלך בסדום ועמורה. בסדום ובעמורה של הרס, שתושביה הם אנשי אדמה, המבקשים למצוא את מחייתם מיבולי השדה, ש"משטרה שחורה" מרססת אותם, ממרעה צאן וגמלים.
כשראיתי את סרט הווידאו שצילמו תושבי אל-עראקיב וראיתי את הקצין מכריז: "עליכם לצאת מיד מהבתים", עלה באוזניי קולו של לוט: "קוּמוּ צְאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית יְי אֶת הָעִיר" [בראשית י"ט, 14]. מהצפייה בסרט התיעודי ניתן להבין שהשוטרים, וגם עובדי הקבלן שנשכרו לביצוע פעולת ההרס, התנהגו לבדואים, כאילו הם הגיעו לסדום ועמורה ולא לבתיהם של אזרחי מדינת ישראל.
מצערת העובדה, שתוכניות הפיתוח החדשות של הנגב כוללות תוכניות בעלות עוצמות קוטביות - נישול של בדואים מצד אחד, ומצד שני חוות, הכוללות מרחבים של אדמות, כל חווה מיועדת אך ורק למשפחה אחת.
מצערת העובדה, שתוכניות הפיתוח ((Blueprint Negev), אותן הכין משרד ייעוץ אמריקני, מקינסקי ושות', לא כללו גם את צרכיהם וזכויותיהם של מאה שמונים אלף בדואים. התוכנית הוציאה אותם מכל מעגלי הפיתוח העתידיים.
מצערת העובדה, שחברת ייעוץ פרטית מקדמת יחד עם איל ההון
רון לאודר ותנועת "אור - משימות לאומיות" תוכניות פיתוח, שהייתי מברך עליהן, אם היו כוללות את כל החיים בנגב. הן היו כוללות גם את שליש מתושבי הנגב - את הבדואים, שחיים בנגב כבר מדורי-דורות.
מצערת העובדה, שעשרה ימים לפני שהחריבו את כפר אל-עראקיב בטענה שזה כפר לא חוקי - החליטה כנסת ישראל להכשיר בדיעבד השתלטות מאסיבית על קרקע ומשאבים, הכשירו את הענקת הקרקעות לפולשים לקרקע - לחוות של הבודדים, כשעל כל חווה כזו ניתן היה לתת חיים לכפר בדואי על כל תושביו.