הטיעונים המצדיקים את גירוש ארבע-מאות ילדי העובדים הזרים, בלתי-נסבלים יותר מכוונת הגירוש הבלתי-נסבלת עצמה. רק אינטליגנציה שעברה מוטציה יכולה להזדהות עם מי שאומר כי הילדים האלה הם אומנם ארבע-מאות בלבד, אולם הם בחינת ראשיתו של מדרון חלקלק בו תידרדר מדינת היהודים לתחתיות הטמיעה ולתהומות אובדן הייחוד והזהות. לא החשבון ולא הסטטיסטיקה ולא ההסתברות ולא ההיתכנות יכולים לבסס את הרציונל שהיה לאורים ותומים של הממשלה בשיבתה כשומרת הסף של היכל עם ישראל וזיהתה את ארבע-מאות הזאטוטים כאיום שיהא לנחשול שישטוף את הארץ. אין כמובן דבר כזה, אבל לאיום יש רציונל שאינו מגובה על-ידי מדעי הטבע. משמיעים אותו על-פי מערכת של אקסיומות העולות בקנה אחד עם הפחדים הקמאיים של נבערים מדעת ועושים אותו לזרוע מניפולטיבית נעלמה למיני תועלות מפוקפקות.
לשונו של האיום הזה ידועה מאז ימי המקדשים הטהרנים של הטריטוריות הגדורות בתרבות האדם. הזר הקרב זורה נבגים רעים במרחב אליו הוא פולש. הוא מפיץ מחלות, מצליף בפרשי המגיפות לחדור למתחמים שמורים, מרעיל את בארות המים הצחים והזכים עד שמי ששותה מהם שוב איננו חסין בפני האמונות והדעות הסותרות אמונות ודעות של זקני העדה, ואצלנו של ישראל סבא. ארבע-מאות הוא ככל הנראה מספר מאגי, אחרת אי-אפשר להבין מדוע שמונה-מאות כשרים להישאר וארבע-מאות לא. אולי מקורו בפסוק "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". הנה ארבע-מאות. איום ברור. תולעת יעקב אנוסה להתמודד עם ארבע-המאות בדורון בתפילה ובמלחמה. עשיו של אז בא לקראתנו. עשיו של היום הוא כבר בתוכנו. נלכה נא ונכנו ונגרשנו מן הארץ.
זהו אחד ממיני הטיעונים. יש אחרים. שר אחד, של דתות הכוללות - כך אומרים - גם הדת היהודית, האשים שרים שלא הצביעו עם שומרי הסף של היכל עם ישראל כי הם "צפון-בונים" על משקל הביטוי התלמודי "בונבונים" - כלומר, מין מתוקי-דעת ויפהפיי-שפתיים, תופיני תרבות השנז-אליזה הרחוקים מרחק מזרח ארץ ישראל ממערב אירופה, ורחמיהם נכמרים על ארבע-מאות ילדים נוכרים יותר מאשר על רבא רבבות ילדי ישראל שיודחו לשמד חלילה אם לא יגורשו כל שאר ילדי העממים מארצנו. "מתחזים", האשים אותם אותו השר והוסיף משהו מעין "נראה אותם אם היו נמנים להסכים שילדי זרים יגורו בבית דירות אחד עם בניהם ובעיקר, אללי, עם בנותיהם. חליל לילה, ברור מאליו שלא. בהולילנד שלהם אין מקום לילדי זרים, אבל בארץ הקודש של כולנו חיינו הפקר והראייה היא שאין הם מרימים יד למנוע את הסכנה". כך בערך.
יש גם טיעונים נוספים הדוחים את הדאגה שדואגים יפי-נפש למהותה היהודית של מדינה המגרשת ילדים שנולדו כאן, גדלו כאן, דוברים את שפת הארץ, לומדים את לימודי הליבה שלה ואין כל סבירות כי יוכלו להיקלט בלי שייגרמו להם פצעים וצלקות בארץ לא-נודעת, בעבורם לא-נודעת. "דאגת צבועים ומתחסדים. עד שהם דואגים אותה", מטיחים הטוענים, "מוטב היה לו דאגו לעתיד היהודי השורשי הבסיסי, זה שאינו אמצאה של ליברליזם פסוודו הומאני אלא זה היודע כי המוסר היהודי מבוסס על אדנים יצוקים ולא על סנטימנטים מתחתם מסתתרים הנחשים הקטנים הגדלים תמיד ויוצאים להכיש את התמימים שהאמינו להם. ההיסטוריה", הם אומרים, "בעיקר זו שאפשר ללוש אותה על-פי נטיות הלב ומשובי הנפש, מיואשת מאלה המסרבים ללמוד אותה, והם, הסרבנים האלה, מהווים סכנה. אלא אם כן תפעל ממשלה בישראל בכל הרגישות", ולכן שמונה-מאות נשארים, "ובכל הנחישות", ולכן ארבע-מאות מסולקים, "ישתלטו יפי הנפש על העתיד ויעשו את המחר לבן ערובה שלהם". פחד!
כל מדינה מתוקנת מחויבת לחוקק חוקים המסדירים את ההגירה ועליה להנהיג על פיהם תקנות המסדירות את האסור בכניסה לארץ, את המוגבל בשהייה בארץ, את המצווה לעזוב את הארץ למועד הרשום בחוק. כל מדינה, וישראל בכלל. היא אינה מותרת בקבלת שברי-שברים של חוקים המרבים
עובדים זרים ומתירה מרחב של השתלטות רועי עבדים על גורלם והיוצרת מעקפים באכיפה, המעודדים את הילודה הבלתי-נמנעת של ילדים למשפחות שמדיניות ישראל סייעה לייצר כאן. הטיעון כי עברייני ההגירה הופכים את ילדיהם למגנים חיים מפני גירוש, חוטא גם לאמת וגם לדימוי הנורא על-פיו ילד הופך בעיני תושבי ישראל לאמצעי. ילד הוא ילד בכל זמן, בכל מקום, לכל הורה, בכל ארץ, על-פי כל דת. האחריות מחייבת לראות בו מטרה ולעולם לא אמצעי.
אין זה מאוחר. מודה ועוזב ירוחם. הממשלה הצילה את כבודה בכך שלא קיבלה את ההחלטה המאמללת הזאת פה אחד. יאזינו נא אלה שהצביעו בעד הגירוש לטיעונים המושמעים להצדקתו ויעשו תשובה. אלול בפתח. עד ליום הדין יש סיכוי.
