תגובה לפרשת המסמך המפרט כיצד לקדם את האלוף גלנט לתפקיד הרמטכ"ל הבא: הפעם התגובה היא לא מאיש 'מקצוע' (שהרבה מהם (אנשי המקצוע) חטאו גם הם בפרשיות, כאלה ואחרות, שכולם מונעים מיוהרה ומחמדנות, בסופו של דבר);
הפעם התגובה היא דווקא של אם שכולה, שרואה את עצמה קורבן להתנהלויות, לאורך שנים רבות, של ניצול הזמן, של קצינים, בתקופת השירות, הרבה למען קידום אישי ומעט, אולי, למילוי התפקיד בשטח.
אקדים ואתלונן, קודם כל, על הרבה מאנשי התקשורת שהעזו להפחית מיכולתם של הורים שכולים לבקר את הצבא וגם את הממשלה. לידיעתכם - בין ההורים השכולים ישנם כאלה שרמתם לא נופלת, ואולי אף עולה, על ידיעותיהם של אנשי תקשורת, גם אם עיסוקם הוא ספציפי לנושאי צבא ו/או ממשלה. הורים שכולים, שהפגיעה הקשה חייבה אותם לחקור לפני ולפנים איך ומה גרם לבניהם ליפול.
ישנן עדויות מרחיקות-זמן על התנהלות של מפקדים בצבא (כמובן שלא כל המפקדים) שעיניהם נשואות כל הזמן לקידום עד היציאה לחיים פוליטיים.
וראו מה קורה היום; שמעתי את בנימין (פואד) בן-אליעזר (דוגמה טובה) אומר ברדיו (ראיון עם
רזי ברקאי, 8.8.10): "זה נורא שהחיילים שלנו נלחמים ושומרים עלינו בדמם, וכאן מתעסקים בדברים המסיטים את תשומת ליבם מהדברים החשובים". וכן, שזה ישפיע על הקצונה הזוטרה.
אז אני מרשה לעצמי, לאור העובדה שבמשך שנתיים של מאבק האשמתי את המערכות בזילות, ביוהרה ובסטייה מהחשוב לטובת קידום אישי - לזעוק עכשיו "חמס"!
עד כמה ירדנו? עד כמה לא שמים לב אצלנו למה שקורה סביבנו? אויבינו צוברים תאוצה הן בהתחמשות והן בחיזוק האידיאולוגיות והאג'נדות שלהם, והם אורבים מעבר לפינה; ואצלנו עוסקים בהשמצות ובלכלוך. בנינו ממשיכים להתבוסס בדמם.
זעקי ארץ אהובה!!!
