אמן הלא-כלום, אשף אפס המעשה

למען השם, השלום, גלעד שליט, משפחתו, למעננו, עשירי הארץ וענייה, מועסקיה ומובטליה – רחמים עלינו – מה יש לראש ממשלת ישראל לעשות ביוון? מדוע כה דחוף לו לעדכן בשישה-עשר באוגוסט, בקיץ שכל יום הוא "חם מן הרגיל", את ראש ממשלתה בצעדים להנעת השיחות הישירות? זה מה שהוא עושה במשך כל תקופת כהונתו – הראשונה, במלואה, והשנייה, עד כה. נוסע בעולם, מעדכן ומתעדכן, חומק ומתחמק, מושך זמן, יושב ולא עושה ולו גם צעד אחד אמיץ, נחשוני, נועז, מנהיגותי בתחום המדיני. רק מדבר ומעדכן ומתעדכן, טופל תמיד את אשמת הקיפאון על הפלשתינים.

זה קו. זו שיטה. זה עיקרון. כך הוא מרוויח זמן (בשביל מה? בשביל מי?) אולי כדי להירשם בתולדות ימי ישראל כראש הממשלה שכיהן תקופה ממושכת יותר מכל אחד אחר. חושש מימינו וחושש משמאלו, חושד גם באנשי שלומו, לא מאמין לאיש, לא לחשן ולא לבחשן ולא להוזה ולא לחוזה. לבדו הוא חי על קצה הקרחון הנמס ויושב, והזמן קוצב וכותב את ימיו על הקרח.

מעולם לא היה לישראל ראש ממשלה כה תקשורתי, כה מתוקשר, פוטוגני, נואם בחסד בעברית ובאנגלית, יודע לבוא בטרקלינים, לשוחח שיחות-סרק קטנות, לפצות פה להוציא הגה, לצרף עיצורים ותנועות ולא להגיד בהם דבר. הוא, יותר מכל אחד אחר. אשף המילים. ואף לא מעשה מדיני אחד, שיניע את התהליך באמת ובתמים, כאן ועכשיו, מלשכת ראש הממשלה, מבלי להמריא ולנחות פה ושם, כך סתם, רק כדי לעדכן ראשי ממשלות של ארצות זניחות; רק - האומנם? - לייצר מראית-עין של תנועה, של תנופה, כאילו משהו זז, משהו קורה. עד ההכחשה הבאה. עד ששוב יוצאו דברים מהקשרם. עד ששוב יימאס ה'לך-ושוב' העקר, הלא-כלומי, הנמתח, דביק ועיסתי, כמו מסטיק לעוס. ושום כלום, עד סוף הקדנציה, אם עד סופה הטבעי, או אם עד המשבר שיכפה עליו סיום מוקדם.

יותר מדי ימי עבודה מבוזבזים, אבודים, רשומים במשמרת של ראש הממשלה הנוכחי. פעם זו עדות בוועדה זו ופעם – בוועדה אחרת. פעם זו נסיעה לכינוס רשמי זניח פה ופעם זו גיחת עידכון לארץ מחוקה, שולית, לא חשובה. פעם זו אדמומית ופעם זו עגמומית, מיחוש פה ופרונקל שם, וציפורן חודרנית (תהיה בריא, אדוני ראש הממשלה!) ופעם זו חדרנית עם ציפורניים ("העוזרת" – פעם זו ופעם אחרת). למען השם – מה הוא עושה בתפקידו רם המעלה? האם הוא מקדם אותנו לקראת שלום? לקראת מלחמה? האם הוא עד כדי כך לא מבין את משמעותו של היעדר המעשה, של הקיפאון הלוהט של אמצע הקיץ? עד אפס התקווה?

אין לי ספק כי סדר יומו עמוס. שהיומן מלא. שהוא מקיים פגישות משעת בוקר מוקדמת עד שעת לילה מאוחרת. ובכל זאת – הרושם שהוא מותיר, בשורה התחתונה, היא של לא כלום. של מאומה. ולכן אולי באמת לא מן הנמנע שבהינתן מצב אפסי זה יש חשיבות עליונה, מכרעת, קיומית, שאינה סובלת דיחוי, לטוס באופן בהול אל ראש ממשלת יוון (יסלח לי כבודו היווני על אי-ידיעתי את שמו) כדי לעדכן אותו ב... במה, בעצם. במה, לעזאזל?